משנה ד: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שְׁנֵי דְבָרִים מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. דַּם יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּ א טָבְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כְרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ. וּמוֹדִים בַּיּוֹלֶדֶת בְּזוֹב שֶׁהוּא מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ:
משנה ד: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שְׁנֵי דְבָרִים מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל, נאמר בתורה (ויקרא יב ב-ה) "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה", והמבואר בפסוקים אלו, שלאחר שבעה ימים מלידת זכר, או לאחר שבועיים מלידת נקבה, כל דם שרואה האשה עד תום ארבעים יום לזכר או שמונים לנקבה הוא דם טהור, שאינו מטמא, אמנם נחלקו תנאים בדין דַּם יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה בתום שבעה ימים לזכר או שבועיים לנקבה, שהרי כל זמן שאינה טובלת עדיין היא טמאה בטומאת נדה, מה דינו של הדם עצמו, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, דין הדם הוא כְרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ, שמטמאים רק כשהם לחים, ולא כשהם יבשים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כיון שלא טבלה הרי כל דמה טמא הוא כדם נדה, ולכן מְטַמֵּא הוא בין לַח וּבין יָבֵשׁ. וּמוֹדִים בית שמאי לבית הלל בְּיוֹלֶדֶת בְּזוֹב – שילדה בעודה זבה, שצריכה היא לספור שבעה ימים נקיים ולטבול, שאם לא ספרה, ולא טבלה, וראתה דם פעם נוספת בתוך ימי טהרה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ כדין דם זיבה, כיון שכל זמן שלא ספרה וטבלה דינה כזבה לכל דבר.
