משנה ג: הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ, רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וְהָאָרִיחַ חֲצִי לְבֵנָה שֶׁל שְׁלֹשָה טְפָחִים, דַּיָהּ לַקּוֹרָה שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח, כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ לְאָרְכּוֹ:
כפי שהתבאר במשניות הקודמות, מבוי מותר בטלטול על ידי הנחת קורה בראשו, מעל הפתח. משנתנו מבררת את צורתה וחוזקה של אותה קורה, הראויה להתיר את המבוי: הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ, שהנחתה מתירה את המבוי בטלטול, צריכה להיות רְחָבָהּ בשיעור שיש בו כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ – שיהא ניתן להניח עליה אריח, ולא יפול, ומבארת המשנה, וְהָ'אָרִיחַ' האמור כאן, הוא חֲצִי לְבֵינָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, נמצא שרוחב אריח זה הוא טפח ומחצה, ולכן דַּיָּהּ לַקוֹרָה שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח, כְּדֵי שתהא ראויה לְקַבֵּל על גבה אָרִיחַ המונח לְרָחְבּוֹ, כלומר, שרוחב האריח, שהוא טפח ומחצה, יהא כנגד רוחב הקורה, שהיא טפח. והטעם בכך, שבשיעור זה נראית הקורה כהתחלת בנין, שניתן להניח עליה אריחי בנין, ולבנות על גבה.
משנה ד: רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וּבְרִיאָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְחָבָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ בְּרִיאָה:
ממשיכה המשנה בדיני קורה זו: כפי שהתבאר, צריכה הקורה להיות רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וּצריכה להיות גם בְּרִיאָה – חזקה כְּדֵי שתוכל לְקַבֵּל אָרִיחַ – שורת אריחי בנין לכל אורכה ולא תישבר מכובדם (רבינו יהונתן), ועל ידי זה ניכר שהונחה בקביעות, ולא באופן עראי, ויש היכר לעוברים ושבים שאין לטלטל ממנה לרשות הרבים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אין טעם הנחת הקורה משום 'היכר', אלא משום שנחשבת היא כ'מחיצה' ממש, ולכן די בכך שתהיה רְחָבָה כדי לקבל אריח, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ בְּרִיאָה בשיעור זה.
