משנה ה: הָיְתָה שֶׁל קַשׁ אוֹ שֶׁל קָנִים, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת. עֲקֻמָה, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא פְשׁוּטָה. עֲגֻלָּה, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא מְרֻבַּעַת. כָּל שֶׁיֵשׁ בְּהֶקֵּפוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, יֶשׁ בּוֹ רֹחַב טֶפַח:
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, סובר רבי יהודה שאין הקורה צריכה להיות חזקה כדי לקבל אריח. ומוסיף רבי יהודה ואומר, אף אם הָיְתָה הקורה שֶׁל קַשׁ אוֹ שֶׁל קָנִים, שזהו מין שאין בכוחו כלל להחזיק אריחי בנין, רוֹאִין [-דנים] אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת, ומכשירה את המבוי.
מוסיפה המשנה ומביאה אופנים נוספים שבהם 'רואים' את הקורה כאילו היא כשירה [ובזה גם חכמים מודים]: היתה הקורה עֲקוּמָה, ועקמימותה בולטת אל מחוץ למבוי, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא פְּשׁוּטָה, וכולה מעל פתח המבוי. היתה הקורה עֲגוּלָה – מעוגלת לאורכה, כמו צינור, ומחמת כן לא ניתן להניח עליה אריח, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא מְרֻבַּעַת, ואם יש בה רוחב טפח, הרי היא כשירה. ומבארת המשנה היאך יודעים אם יש ברוחבה טפח, כָּל שֶׁיֵשׁ בְּהֶקֵּפוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, הרי יֵשׁ בּוֹ רֹחַב טֶפַח.
משנה ו: לְחָיַיִן שֶאָמְרוּ, גָּבְהָן עֲשָרָה טְפָחִים, וְרָחְבָּן וְעָבְיָן כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, רָחְבָּן שְׁלשָׁה טְפָחִים:
לאחר שהתבארו דיני הקורה, מבארת משנתנו את דיני ה'לחי' המתירה את המבוי בטלטול: לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ חכמים שמתירים את הטלטול במבוי, גָּבְהָן לפחות עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרָחְבָּן וְעָבְיָן אפילו כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, רָחְבָּן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
