פרק ב, משנה א: עוֹשִׂין פַּסִּין לַבֵּירָאוֹת אַרְבָּעָה דְיוּמְדִין נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה נִרְאִין כִּשְׁנֵים עָשָׂר, אַרְבָּעָה דְיוּמְדִין וְאַרְבָּעָה פְשׁוּטִין. גָּבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרָחְבָּן שִׁשָׁה, וְעָבְיָן כָּל שֶׁהוּא, וּבֵינֵיהֶן כִּמְלֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ בָּקָר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע, קְשׁוּרוֹת וְלֹא מֻתָּרוֹת, אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת:
משנתנו עוסקת בדין בארות מים העומדים ברשות הרבים, ובני אדם שואבים מהם מים להשקות את בהמותיהם, כיצד היא הדרך להתיר את שאיבת המים אף בשבת, מאחר והבאר עצמה נחשבת כרשות היחיד כיון שהיא עמוקה עשרה טפחים או יותר, והקרקע שסביבותיה היא רשות הרבים.
עוֹשִׂין פַּסִּין לַבֵּירָאוֹת – מתקינים קודם השבת מחיצות סביב בארות המים, כדי להתיר את השאיבה מהם בשבת, אַרְבָּעָה דְּיוּמְדִין – ארבע זויות [הדומות לאות רי"ש] בארבע פינות, כאשר כל זוית פונה לשני צדדים, וארבעת הדיומדין יחד נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה – פונים לשמונה צדדים, שהרי בכל אחת מארבע רוחות הבאר יש שתי מחיצות קטנות מימין ומשמאל. ואף שבין הדיומדין יש חלל פתוח, די בכך כדי להחשיב את כל החלל שביניהם כאילו הוא סגור ונחשב כמו שיש כאן ארבעה מחיצות, ומותר לשאוב מים מהבאר לאותו מקום המוקף בדיומדין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יש לעשות שְׁמוֹנָה פסים, וכל השמונה יחד נִרְאִין כִּשְׁנֵים עָשָׂר מחיצות, על ידי שמניח בארבעת הפינות אַרְבָּעָה דְּיוּמְדִין שכל אחד מהם פונה לשני הצדדים, וְאַרְבָּעָה פְּשׁוּטִין – ארבע מחיצות ישרות המונחות באמצע המקום הפתוח שבין כל שני הדיומדין.
עתה מפרטת המשנה את צורת המחיצות הללו: גָּבְהָן של אותם פסים, בין הדיומדין ובין הפשוטים, עֲשָׂרָה טְפָחִים, לפי שאין מחיצה פחותה מעשרה. וְרָחְבָּן, שִׁשָּׁה טפחים לכל צד, והיינו שיעור אמה אחת. וְעָבְיָן כָּל שֶׁהוּא. וּבֵינֵיהֶם – בין פס לפס, כִּמְלֹא שְׁתֵּי רַבְקוֹת – צמדים שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ בָּקָר, כלומר, כמקום עמידתם של שש בקר [והיינו עשר אמות כיון שרוחב כל בקר הוא אמה ושני שליש], דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שיעור ההרחקה בין פס לפס הוא כמלא שתי רבקות שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע בקר [והיינו שלש עשרה אמה ושליש]. ושיעור זה של הבקר [בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה] הוא כשהבהמות קְשׁוּרוֹת זו לזו, שלש שלש או ארבע ארבע, וְלֹא מֻתָּרוֹת, [שכאשר הן מותרות שיעורן גדול יותר], וכן באופן שרבקה אַחַת [של שלש או של ארבע] נִכְנֶסֶת לשתות מים, וְרבקה אַחַת יוֹצֵאת, ושיעור זה הוא גדול יותר מאשר אופן ששתי הרבקות ייכנסו יחד או ייצאו יחד.
משנה ב: מֻתָּר לְהַקְרִיב לַבְּאֵר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא פָרָה רֹאשָׁהּ וְרֻבָּהּ בִּפְנִים וְשׁוֹתָה. מֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַרְבֶּה בַפַּסִּין:
במשנה הקודמת התבארו המרחקים המותרים בין פסי הביראות, משנתנו מבארת ששיעורים אלו שאמרו רבי מאיר ורבי יהודה, הם לגבי השיעור שאפשר להרחיק את הפסים, אבל מֻתָּר לְהַקְרִיב את כל הפסים לַבְּאֵר, ולצמצם את המקום המוקף, וּבִלְבַד שישאר בין הפסים שיעור שֶׁתְּהֵא פָּרָה אחת, רֹאשָׁהּ וְרֻבָּהּ בִּפְנִים – בשטח המוקף דיומדין, וְשׁוֹתָה, וזהו שיעור שתי אמות, שאם לא כן יש לחשוש שישאב האדם מים, ויוציא מחוץ לשטח המוקף, עבור בהמתו. וְכן מֻתָּר לְהַרְחִיק – להגדיל את השטח המוקף כָּל שֶׁהוּא – ככל שירצה האדם, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּים לפי שיעור השטח המוקף, כאשר בין פס לפס יהיה מרחק כמלא שתי רבקות בקר.
