משנה י: מִי שֶׁיָצָא לֵילֵךְ בְּעִיר שֶׁמְּעָרְבִין בָּהּ וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ, הוּא מֻתָּר לֵילֵךְ וְכָל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב וְלֹא עֵרֵב, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל:
מִי שֶׁיָּצָא בערב שבת כדי לֵילֶך בשבת בְּעִיר שֶׁמְעָרְבִין בָּהּ – לעיר שניתן להלך אליה על ידי עירוב, כלומר, שהיא במרחק ארבעת אלפים אמה מעירו, ואם יניח עירוב באמצע הדרך יוכל ללכת לאותה עיר בשבת, וכוונתו היתה להגיע לאותה העיר קודם השבת, ללא עירוב, אך בני העיר ביקשוהו שיקנה עבורם שביתה באמצע הדרך, כדי שיוכלו ללכת בשבת לאותה עיר, וְהֶחֶזִירוֹ חַבֵירוֹ – שידלו חבירו שלא ילך לאותה העיר בערב שבת, וממילא גם לא הניח את העירוב עבור בני העיר, הוּא – אותו אדם שיצא לדרך בערב שבת, מוּתָּר לֵילֶך בשבת לאותה עיר, כיון שהחזיק ברגליו בדרך, והרי הוא כעני האומר שביתתי במקום פלוני, שקנה שם שביתה, וְכָל בְּנֵי הָעִיר שממנה יצא, אַסוּרִין, כיון שלא החזיקו ברגליהם בדרך, דִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יש להסתפק האם אדם זה נחשב כ'עשיר' [המוזכר לעיל] שיכול לערב על ידי פת, ואינו יכול לערב ברגליו, או שכיון שהלך בדרך דינו כ'עני', שמערב ברגליו, ומחמת כן, כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב על ידי פת בערב שבת, וְלֹא עֵרֵב, הַרֵי זֶה חַמָּר גַמָּל, כלומר, הרי הוא משול לאדם המוליך חמור מאחוריו וגמל לפניו, וכל אחד מושכו לצד אחר ואינו יכול לזוז ממקומו, וכן דינו של אדם זה, כיון שאנו מסופקים אם קנה שביתתו בביתו או שקנה שביתתו במקום שבין שתי העיירות, ממילא רשאי הוא להלך רק באותם אלפיים אמה שבין ביתו לבין אותו מקום, שאותם אלפיים אמה ממה נפשך מותרים לו, אך אינו רשאי ללכת מביתו לצד השני, מחשש שקנה שביתתו באותו מקום, ואינו רשאי להמשיך וללכת מאותו מקום והלאה, מחשש ששביתתו בביתו.
