משנה ד: מִי שֶׁיָשַׁב בַּדֶּרֶךְ, וְעָמַד, וְרָאָה וַהֲרֵי הוּא סָמוּךְ לָעִיר, הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה כַוָּנָתוֹ לְכָךְ, לֹא יִכָּנֵס. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִכָּנֵס. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה הָיָה וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן בְּלֹא מִתְכַּוֵּן:
כפי שהתבאר, אסור לאדם להלך בשבת יותר מאלפיים אמה, שזהו 'תחום שבת'. אמנם, השובת בעיר, רשאי להלך בכל העיר ואפילו היא גדולה מאד, ונוסף לכך מהלך אלפיים אמה מחוץ לעיר. משנתנו עוסקת באדם ששביתתו היתה סמוך לעיר, אך הוא עצמו לא ידע זאת, האם דינו כאנשי העיר או לא. מִי שֶׁיָּשַׁב לנוח בַּדֶּרֶך סמוך לכניסת השבת, והחשיך היום, והיתה כוונתו שתהא שם שביתתו, וְעָמַד וְרָאָה וַהַרֵי הוּא סָמוּך לָעִיר – וכאשר עמד להלך לדרכו ראה שהוא בתוך אלפיים אמה לעיר, הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה כַּוָּונָתוֹ לְכָך – כיון שלא היתה כוונתו להיות כאחד מאנשי העיר לענין מקום שביתתו, שהרי לא ידע כלל שהוא סמוך לעיר, לֹא יִכָּנֵס – אינו רשאי להכנס ולהלך בכל העיר כאנשי העיר, אלא הולך ממקומו אלפיים אמה בלבד, ואם הסתיימו אותם אלפיים אמה באמצע העיר, אינו רשאי להמשיך ולהלך, דִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, יִכָּנֵס לעיר וילך בכולה, ועוד אלפיים אמה לכל רוח, כאחד מאנשי העיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כסיוע לדבריו, מַעַשֶׁה הָיָה, וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן לעיר כששבת סמוך לה בְּלֹא מִתְכַּוֵין – בלא ידיעה שהוא סמוך לעיר, והיינו כשיטת רבי יהודה.
משנה ה: מִי שֶׁיָשַׁן בַּדֶּרֶךְ וְלֹא יָדַע שֶׁחָשֵׁכָה, יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וְהוּא בְאֶמְצָעָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִרְצֶה יֵלֵךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאִם בֵּרַר לוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ:
כפי שהתבאר, אדם קונה את שביתתו במקום שבו הוא נמצא בשעת בין השמשות של כניסת שבת. משנתנו מבארת את דינו של אדם שלא ידע שנכנסת שבת: מִי שֶׁיָשַׁן בַּדֶּרֶך, וּמתוך כך לֹא יָדַע שֶׁחַשֵכָה – לא הרגיש בדבר עד שכבר נכנסה השבת, אף על פי כן יֵש לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, דִבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. וַחַכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת בִּלְבַד, כיון שבשעה שישן לא התכוון לקנות שביתה במקום זה, ולאחר שנכנסה שבת אי אפשר לקנות שביתה, והרי הוא כמי שיצא בשבת חוץ לתחום, שיש לו רשות ללכת רק ארבע אמות. וסוברים חכמים שרשאי ללכת ארבע אמות לכל צד שירצה, נמצא שבסך הכל הולך הוא בשטח של שמונה אמות על שמונה אמות. רַבִּי אֶלִיעֶזֶר סובר כעיקר דברי חכמים, שאין לו אלפיים אמה אלא ארבע אמות, אך חולק עליהם במדידת ושיעור ארבע אמות אלו, ואוֹמֵר, וְהוּא בְּאֶמְצָעָן – אנו מחשיבים את האדם כעומד באמצע אותם ארבע אמות, ורשאי להלך רק שתי אמות לכל צד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אין המדידה כדברי רבי אליעזר, שיש לו שתי אמות בלבד לכל צד, אלא הולך לו ארבע אמות לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִרְצֶה, יֵלֵךְ. וְאמנם מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאִם בָּרַר לוֹ צד מסוים והתחיל ללכת, אפילו מעט, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר בֹּו וללכת לצד אחר, שלא התירו לו ארבע אמות אלא לצד אחד.
