משנה ו: הָיוּ שְׁנַיִם, מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה, מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. הָיוּ שְׁלשָה, וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינֵיהֶן, הוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִין זֶה עִם זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה, לְשָׁלשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית, הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵן מֻּתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ:
כפי שהתבאר לעיל, יש אופנים שאסור לאדם לצאת חוץ לארבע אמותיו. משנתנו דנה באופנים שונים השייכים בדין זה: הָיוּ שְׁנַיִם – היו שני בני אדם עומדים, באופן שכל אחד רשאי להלך ארבע אמות בלבד, והיה ביניהם מרחק של שש אמות, נמצא שמִקְצָת ארבע אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה מובלעות בְּתוֹך ארבע אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה, וכן מקצת אמותיו של השני מובלעות במקצת אמותיו של הראשון, שהרי יש שתי אמות משותפות שמותרות לשניהם, מְבִיאִין – כל אחד מהם מביא מאכלים למקום המשותף ביניהם, וְאוֹכְלִים יחד בְּאֶמְצַע, וּבִלְבַד שֶׁלֹא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹך אותן שתי אמות שהן גם שֶׁלּוֹ לְתוֹך שתי אמות שהן רק שֶׁל חַבֵירוֹ.
ואם הָיוּ שְׁלֹשָׁה בני אדם, בזה אחר זה, וְאֶמְצָעִי מוּבְלָע בֵּינֵיהֶן, כלומר, ששתי אמות של האמצעי מובלעות בשל ראשון, ושתי אמות נוספות של האמצעי מובלעות בשל האחרון, הוּא – האמצעי מוּתָּר עִמָהֶן, עם כל אחד מהם בשתי האמות המשותפות להם, וְהֵן מוּתָּרִין עִמּוֹ, באותן מקומות, ואין חוששים שמא יעביר הראשון חפצים למקומו של האמצעי, והלה יטעה ויעבירם למקומו של האחרון [וחפציו של האדם אסורים בטלטול למקום שהוא עצמו אינו רשאי להלך לשם], וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אַסוּרִין זֶה עִם זֶה, שהרי אין להם מקום משותף.
עתה מביאה המשנה את דברי רבי שמעון, הבא להוכיח מהלכה זו שיש לפסוק כדבריו במחלוקת דומה: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמַה הַדָבָר דוֹמֶה, לְשָׁלֹש חַצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ, וְשלשתן פְּתוּחוֹת גם לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שאם עֵירְבוּ שְׁתֵּיהֶן – שתי החיצוניות עירבו עירובי חצרות עִם הָאֶמְצָעִית, הִיא מוּתֶּרֶת עִמָהֶן, וְהֵן מוּתָּרוֹת עִמָה, וְאף ששְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת בטלטול זוֹ עִם זוֹ, ואין חוששים שמא יעבירו חפצים מהחצר הראשונה לחצר האחרונה דרך האמצעית, והיינו שלא כדברי חכמים, הסוברים להלן שבאופן זה של שלש חצרות אסור אף לטלטל לאמצעית וממנה, וטעמם, כיון שבחצרות יש בני אדם רבים וחפצים רבים, ומצוי שיטעו ויעבירו חפצים של בני החצר הראשונה לחצר האחרונה, אבל בשלשה בני אדם היושבים סמוכים זה לזה, ואין אחד מהם יכול לצאת מארבע אמותיו, לא חששו שיטעו בכך.
משנה ז: מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ, וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָדֵר, וְאָמַר שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו, לֹא אָמַר כְּלוּם. שְׁבִיתָתִי בְעִקָּרוֹ, מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִקָּרוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה וּמֵעִקָּרוֹ וְעַד בֵּיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחָשֵׁכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה:
משנתנו מבארת שיכול אדם לקנות לו שביתה אף במקום שאינו נמצא בו בשעת בין השמשות, ואף שלא הניח שם מאכל: מִי שֶׁבָּא [-מהלך] בַּדֶּרֶך, וְחָשְׁכָה לוֹ – ועמדה השמש לשקוע, ויש ממקומו ועד ביתו יותר מאלפיים אמה, ואם תהא שביתתו במקום בו הוא נמצא עתה לא יוכל ללכת עד ביתו בשבת, וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָדֵר שיכול הוא להגיע אליהם קודם כניסת השבת, אלא שהוא עייף ואין בו כח להלך עד שם קודם השבת, ואילן או גדר אלו נמצאים בתוך אלפיים אמה למקומו, ובתוך אלפיים אמה לביתו, וְאָמַר 'שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו', לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שאין מובן מלשונו היכן בדיוק רצונו לקנות שביתה, שהרי 'תחתיו' יכול להתפרש בכל ארבע אמות מתוך כל השטח שתחת האילן, ואין לו אלא ארבע אמות במקום שהוא שם. אך אם אמר 'שְׁבִיתָתִי בְּעִיקָרוֹ', כלומר במקומו של גזע האילן, שהוא מקום מסויים, קנה שביתה בעיקרו של האילן, והרי הוא מְהַלֵּך מִמְקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִיקָרוֹ אפילו אַלְפַּיִם אַמָּה, וּממשיך להלך מֵעִיקָרוֹ וְעַד בֵּיתוֹ אפילו אַלְפַּיִם אַמָּה, נִמְצָא שאותו אדם מְהַלֵּך מִשֶׁחַשֵכָה – לאחר שנכנסה השבת, אפילו אַרְבַּעַת אַלָפִים אַמָּה.
