מסכת עירובין, פרק ד, משניות י-יא

משנה י: מִי שֶׁיָצָא לֵילֵךְ בְּעִיר שֶׁמְּעָרְבִין בָּהּ וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ, הוּא מֻתָּר לֵילֵךְ וְכָל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב וְלֹא עֵרֵב, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל:
מִי שֶׁיָּצָא בערב שבת כדי לֵילֶך בשבת בְּעִיר שֶׁמְעָרְבִין בָּהּ – לעיר שניתן להלך אליה על ידי עירוב, כלומר, שהיא במרחק ארבעת אלפים אמה מעירו, ואם יניח עירוב באמצע הדרך יוכל ללכת לאותה עיר בשבת, וכוונתו היתה להגיע לאותה העיר קודם השבת, ללא עירוב, אך בני העיר ביקשוהו שיקנה עבורם שביתה באמצע הדרך, כדי שיוכלו ללכת בשבת לאותה עיר, וְהֶחֶזִירוֹ חַבֵירוֹ – שידלו חבירו שלא ילך לאותה העיר בערב שבת, וממילא גם לא הניח את העירוב עבור בני העיר, הוּא – אותו אדם שיצא לדרך בערב שבת, מוּתָּר לֵילֶך בשבת לאותה עיר, כיון שהחזיק ברגליו בדרך, והרי הוא כעני האומר שביתתי במקום פלוני, שקנה שם שביתה, וְכָל בְּנֵי הָעִיר שממנה יצא, אַסוּרִין, כיון שלא החזיקו ברגליהם בדרך, דִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יש להסתפק האם אדם זה נחשב כ'עשיר' [המוזכר לעיל] שיכול לערב על ידי פת, ואינו יכול לערב ברגליו, או שכיון שהלך בדרך דינו כ'עני', שמערב ברגליו, ומחמת כן, כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב על ידי פת בערב שבת, וְלֹא עֵרֵב, הַרֵי זֶה חַמָּר גַמָּל, כלומר, הרי הוא משול לאדם המוליך חמור מאחוריו וגמל לפניו, וכל אחד מושכו לצד אחר ואינו יכול לזוז ממקומו, וכן דינו של אדם זה, כיון שאנו מסופקים אם קנה שביתתו בביתו או שקנה שביתתו במקום שבין שתי העיירות, ממילא רשאי הוא להלך רק באותם אלפיים אמה שבין ביתו לבין אותו מקום, שאותם אלפיים אמה ממה נפשך מותרים לו, אך אינו רשאי ללכת מביתו לצד השני, מחשש שקנה שביתתו באותו מקום, ואינו רשאי להמשיך וללכת מאותו מקום והלאה, מחשש ששביתתו בביתו.
משנה יא: מִי שֶׁיָצָא חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שְׁתַּיִם, יִכָּנֵס, שָׁלשׁ, לֹא יִכָּנֵס. מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, יִכָּנֵס, שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצִּין אֶת הַמִּדּוֹת, מִפְּנֵי הַטוֹעִין:
מִי שֶׁיָצָא חוּץ לַתְּחוּם, אַפִילוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס בחזרה לתוך התחום, אלא הולך רק ארבע אמות לכל צד. ואף ששלש מאותם ארבע אמות מובלעות בתוך התחום, אין זה נחשב כאילו חזר לתחום וילך כרצונו, אלא מהלך רק באותם ארבע אמות שהתירו לו. רַבִּי אֶלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אם יצא חוץ לתחום שְׁתַּיִם, כלומר, אם נמצא הוא בשתי אמות הסמוכות לתחום, יִכָּנֵס – רשאי לחזור ולהכנס לתוך התחום, כיון שאותן שתי אמות מובלעות בתוך התחום [שהרי לדעת רבי אליעזר יש לו במקומו ארבע אמות, שהן שתי אמות לכל צד], וכיון שמותר לו ללכת באותן שתי אמות, ועל ידי זה נכנס הוא לתוך התחום, הרי הוא כמי שלא יצא כלל. אבל אם יצא מתחום שבת מרחק של שָׁלֹש אמות, כלומר, שנמצא הוא באמה השלישית, לֹא יִכָּנֵס, כיון שאינו יכול לחזור בהיתר לתוך התחום.
מִי שֶׁהֶחְשִׁיך לוֹ חוּץ לַתְּחוּם – מי ששהה מחוץ לתחום שבת של העיר בעת שנכנסה שבת, אַפִילוּ כלו אלפיים אמה של מקום שביתתו במרחק של אַמָּה אַחַת מהעיר, לֹא יִכָּנֵס לעיר בשבת, שהרי אסור לו להלך יותר מאלפיים אמה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אם היה במרחק של חֲמֵשׁ עֶשְׁרֵה אַמּוֹת מהסימן של סוף תחום שבת, יִכָּנֵס לעיר בשבת, ואף שגם רבי שמעון מודה שאסור להלך יותר מאלפיים אמה, מכל מקום יכול לסמוך על כך שאין הסימון מדוייק, שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצִּין אֶת הַמִּדּוֹת – שאותם הממונים על מדידת תחום שבת וסימון המקום, אינם מדייקים את מקום הנחת הסימן, אלא להיפך, מניחים את הסימן חמש עשרה אמה לפני המקום האמיתי שמסתיים בו תחום שבת, מִפְּנֵי הַטּוֹעִין – מפני בני אדם שאינם מכירים את הסימנים, ויוצאים מעט וחוזרים שלא מדעתם, וכיון שאדם זה היה אנוס, מתירים לו לסמוך על אותם חמש עשרה אמות [אבל מי שיצא בכוונה אינו יכול לסמוך על כך, אלא אפילו אם יצא אמה אחת, אינו רשאי להכנס].