משנה ט: אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא, אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּנוֹתֵן עֵרוּבוֹ בַמְּעָרָה, שֶׁאֵין לוֹ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה. אָמְרוּ לוֹ, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין בָּהּ דִּיוּרִין, אֲבָל יֶשׁ בָּהּ דִּיוּרִין מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא קַל תּוֹכָהּ מֵעַל גַּבָּהּ. וְלַמּוֹדֵד שֶׁאָמְרוּ נוֹתְנִין לוֹ אַלְפַּיִם, שֶׁאֲפִלּוּ סוֹף מִדָּתוֹ כָּלֶה בַמְּעֳרָה:
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, דעת רבי עקיבא שהמניח את עירובו בתוך העיר, יש לו רק אלפיים אמה לכל צד ממקום העירוב, ולא יותר. אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא לחכמים, כראיה לדבריו, וכי אִי אַתֶּם מוֹדִים לִּי בְּאדם הנוֹתֵן את עֵירוּבוֹ בִּמְעָרָה, שֶׁאֵין לוֹ מִמְּקוֹם עֵירוּבוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה, ואינו מהלך את כל המערה וחוצה לה אלפיים אמה נוספות. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אֵימָתַי – באיזה אופן אנו מודים לדבריך שהעירוב הניתן במערה מתיר רק אלפיים אמה ממקום הנחת העירוב, בִּזְמַן שֶׁאֵין בָּהּ דִּיּוֹרִין – באופן שאין בני אדם דרים במערה זו, ולכך דינו כמניח עירובו בשדה, שמהלך רק אלפיים אמה לכל רוח, אֲבָל יֵשׁ בָּהּ דִּיּוֹרִין – אם בני אדם דרים במערה זו, מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ, וּבנוסף לכך מהלך חוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא לדעת חכמים, קַל תּוֹכָהּ מֵעַל גַּבָּה – המניח את העירוב בתוך מערה שיש בה דיורין יכול להלך למרחק גדול יותר מהמניח את עירובו על גב המערה, שהרי המניח על גבה מהלך רק אלפיים אמה לכל רוח, ואילו המניח בתוכה מהלך את כולה, ואלפיים אמה לכל רוח. וכיון שלדעת חכמים במערה שיש בה דיורין מהלך את כולה ואלפיים חוצה לה, הוא הדין במניח עירובו בתוך העיר, שמהלך את כל העיר, ועוד אלפיים אמה חוצה לה.
וְאמנם אף לדעת חכמים, לְמוֹדֵד – אדם שלא הניח עירוב תחומין, אלא הולך ומודד אלפיים אמה ממקום שביתתו, שֶׁאָמְרוּ חכמים שנוֹתְנִין לוֹ אַלְפַּיִם אמה, היינו בכל אופן שיהא, שֶׁאֲפִלּוּ אם סוֹף מִדָּתוֹ [-מדידת אלפיים אמה] כָּלֶה בִּמְּעָרָה – מסתיים באמצע מערה, אף שיש בה דיורין, אינו רשאי להמשיך להלך עוד, וכמו ששנינו ברישא לגבי אנשי עיר קטנה המהלכים לעיר גדולה, שאינם מהלכים את כולה, אלא עד מקום שמסתיימים שם אלפיים אמה.
פרק ו, משנה א: הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בֶחָצֵר, אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵרוּב, הֲרֵי זֶה אוסֵר עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה:
חצר שיש בה בתים של כמה בני אדם, מן התורה דינה כרשות היחיד ומותר להוציא מהבתים אליה וממנה לבתים, אך תקנו שלמה המלך ובית דינו שלא יוציאו מהבתים לחצר וכן שלא יכניסו ממנה לבתים, מכיון שהחצר, שהיא רשות כל הדיירים, נראית כלפי הבתים כרשות הרבים לגבי רשות היחיד, וחששו שיטעו בני אדם ויסברו שמותר להוציא אף לרשות הרבים. אמנם, הוסיפו ותקנו שיהא אופן שבו מותר להוציא מהבתים לחצר ומהחצר לבתים, והיינו על ידי עשיית 'עירוב חצרות', וזה נעשה על ידי שנוטלים בערב שבת פת מכל בית שבחצר, ומניחים הכל באחד מבתי החצר, ועל ידי זה נחשב כאילו כל בני החצר גרים באותו בית, וממילא נחשבת החצר כולה כרשות אחת, ומותר להוציא מהבתים אליה.
משנתנו עוסקת בחצר שאחד מהבתים שבה שייך לגוי, או למי שאינו מודה לדברי חכמים שתקנו עירוב.
יהודי הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בֶּחָצֵר, אוֹ יהודי הדר עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּעֵירוּב, כגון כותי, שדינו כגוי לענין זה, הֲרֵי אדם זֶה, שאינו משתתף בעירוב, אוֹסֵר עָלָיו את ההוצאה לחצר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לְעוֹלָם, אם הגוי והיהודי דרים לבדם בחצר, הגוי אֵינוֹ אוֹסֵר על היהודי את החצר, עַד שֶׁיְּהוּ גרים באותה חצר שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים הצריכים לערב מחמת עצמם, והם אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה, ואינם יכולים לערב מפני הגוי או הצדוקי הדרים בחצר. ובאמת לדברי הכל אין דירת גוי אוסרת את העירוב, אלא שלא רצו חכמים שיתרגל היהודי לגור בשכונת הגוי שמא ילמד ממעשיו, ולכן באופן שיש שני ישראלים, לדברי הכל יש חשש שישארו לגור בשכנות הגוי, ולכן הצריכום חכמים לשכור רשות מהגוי לצורך העירוב, ומתוך כך יחשוב הגוי שהם עושים לו כשפים ולא יתרצה להשכיר להם, ויפסל עירובם, ומתוך כך יימנעו מלדור בשכנות הגוי. ומחלוקתם היא באופן שיש רק יהודי אחד הגר בשכנות לגוי, לדעת רבי אליעזר בן יעקב לא גזרו בזה חכמים, כיון שזה דבר שאינו מצוי, שהרי היהודי חושש שהגוי יהרוג אותו, ובדבר שאינו מצוי לא גזרו חכמים. ואילו רבי מאיר חושש אף לדבר שאינו מצוי, ולכן גם במקום שיש רק ישראל אחד, סובר הוא שהגוי פוסל את עירובו.
