מסכת עירובין, פרק ה, משניות ה-ו

משנה ה: אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה. רִבָּה לְמָקוֹם אֶחָד וּמִעֵט לְמָקוֹם אַחֵר, שׁוֹמְעִין לְמָקוֹם שֶׁרִבָּה. רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאַחֵר, שׁוֹמְעִין לַמַּרְבֶּה. אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, נֶאֱמָנִין לוֹמַר, עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת, שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר לְהַחְמִיר אֶלָּא לְהָקֵל:
משנתנו מבארת מהו האופן הראוי למדוד תחום שבת, ומי הם הנאמנים לומר היכן הוא סוף התחום: אֵין מוֹדְדִין את אותם אלפיים אמה של תחום שבת אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה – מאדם הבקי במדידה.
רִבָּה לְמָקוֹם אֶחָד וּמִעֵט לְמָקוֹם אַחֵר – אם מדד אותו אדם את תחום שבת משתי מקומות שונים באותו צד של העיר, וניכר לכל שמדידה אחת ארוכה יותר מחברתה, וכיון שצד העיר ישר צריכות שתי המדידות להסתיים בשוה, ובודאי היתה לו טעות באחת מהן, שׁוֹמְעִין לְמָקוֹם שֶׁרִבָּה – סומכים על מדידתו הארוכה יותר, ותולים שבמדידה השניה לא מתח את החבל היטב, ולכן מחשבים את שני המקומות לפי המדידה הארוכה.
רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאַחֵר – אם מדדו את התחום שני בני אדם, והאחד אומר שהגיע התחום למקום מסוים, וחבירו אומר שהגיע למקום אחר, מועט יותר, שׁוֹמְעִין לַמַּרְבֶּה במרחק.
וְאם נמדד בעבר המרחק של תחום שבת לעיר, ואין ידוע עתה היכן הוא מקום סיום התחום, אֲפִלּוּ עֶבֶד כנעני, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה כנענית נֶאֱמָנִין לוֹמַר שהם ראו את מדידת האדם הממונה על כך, ועַד כָּאן הגיע תְּחוּם שַׁבָּת, כיון שֶׁבדיני עירובי תחומים, שתקנו שלא יצא אדם חוץ לאלפיים אמה לֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר לְהַחְמִיר, במקום שיש ספק, אֶלָּא לְהָקֵל [והיינו עד מרחק שנים עשר מיל, אך משם והלאה ההליכה משם אסורה מן התורה].
משנה ו: עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים, מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ. וְשֶׁל רַבִּים וְנַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד, אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה חוּצָה לָהּ כְּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה, שֶׁיֶשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דִּיוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שָׁלשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים:
המשנה שלפנינו, בשונה משאר המשניות שבפרק זה, אינה עוסקת בהלכות עירובי תחומין, אלא בהלכות עירובי חצרות. להבנת משנתנו יש להקדים, שאף שהתירו חכמים לטלטל בחצרות ובמבואות על ידי עירובי חצרות ושיתופי מבואות, מכל מקום יש מקומות שאסרו לערב עיר שלמה באופן זה, אם יש באותה עיר רשות הרבים, אף על פי שהיא מתוקנת על ידי דלתות או צורת הפתח, והטעם לכך הוא מחשש שישכחו בני העיר את עיקר האיסור לטלטל ברשות הרבים, ויבואו לטלטל אף ברשות הרבים של עיר אחרת, ללא עירוב. ולכן כשבאים לערב את העיר יש להשאיר מקום מסויים שלא ישתתף בעירוב של שאר בני העיר, אלא יערב לעצמו, ויהא אסור לטלטל מהעיר כולה לאותו מקום, ולהיפך. אמנם לא גזרו זאת חכמים בעיר השייכת לאדם אחד שמשכיר את כל הבתים לבני אדם רבים, מכיון שבאופן כזה הכל יודעים שאין רחובות העיר נחשבים רשות הרבים, שהרי הם שייכים לאדם אחד וממילא לא יבואו לטעות ולטלטל ברשות הרבים של עיר אחרת.
עִיר שהיתה בתחילה שֶׁל יָחִיד, וּלאחר זמן נַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים, שנמכרו בתיה לבני אדם רבים, מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ – מותר לערב את כולה, כפי שהיה מותר בתחילה, כשהיתה שייכת ליחיד, ולא גזרו בה חכמים.
וְאילו עיר שהיתה שֶׁל רַבִּים, שהיה אסור לערב את כולה, וְנַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד, שקנה את כולה, ומשכיר את בתיה לרבים, אף על פי כן אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ, כפי שהיה דינה בשעה שהיתה שייכת לרבים [וכל שכן שאם נשארה שייכת לרבים שאין מערבים את כולה], אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה חוּצָה לָהּ – אלא אם כן השאירו מקום שאינו מעורב עם כל העיר, ואפילו אם מקום זה הוא מחוץ לעיר, בתוך עיבורה של העיר (מאירי), כְּמו העִיר ששמה 'חֲדָשָׁה' שֶׁבארץ בִּיהוּדָה [כמו שנאמר בפסוק בתוך שמות ערי יהודה (יהושע טו לז) 'צְנָן וַחֲדָשָׁה וּמִגְדַּל גָּד'] שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רק חֲמִשִּׁים דִּיוּרִין, והיא היתה 'שיור' לעיר גדולה שהיתה סמוכה לה, והיתה העיר חדשה מערבת לאותם חמשים דיורין בפני עצמן, אך לא היתה מערבת עם העיר הגדולה הסמוכה לה, ובכך שלא טלטלו מעיר לעיר היה היכר לאיסור טלטול ברשות הרבים, וזהו שיעור השיור שצריכים להשאיר לעיר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אפילו שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָּתִּים – שיש בכל חצר שני בתים, ושלש החצרות הללו אינן מערבות עם כל העיר [ויכולות לערב בפני עצמן] זהו שיור המספיק כדי שיהיה היכר לאיסור טלטול בשבת, ומערבים את שאר העיר ומותר לטלטל בה.