משנה ב: אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֶׂה בִצְדוּקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָר עִמָּנוּ בַּמָּבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר לָנוּ אַבָּא, מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת כָּל הַכֵּלִים לַמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן אַחֵר, מַהֲרוּ וַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם:
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֶׂה בִּצְדוֹקִי אֶחָד, שֶׁהָיָה דָּר עִמָּנוּ בְּמָבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם, וביטל את רשותו לבני המבוי, כדי שיועיל העירוב [וסוברת המשנה שדין צדוקי כדין יהודי, היכול לבטל רשותו], וְאָמַר לָנוּ אַבָּא, כיון שיכול הצדוקי לחזור בו מביטול הרשות, מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת כָּל הַכֵּלִים מהבית לַמָּבוֹי, מיד כשנכנסה השבת, ועל ידי זה נעשה כעין קנין 'חזקה' במבוי למשך השבת, ואין הצדוקי יכול לחזור בו, עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]יוֹצִיא הצדוקי את כליו, וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם את הטלטול במבוי, שהרי בכך הוא מראה שחזר בו מביטול רשותו.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מעשה זה בְּלָשׁוֹן אַחֵר, ולדבריו דין הצדוקי כדין גוי, שאינו יכול לבטל את רשותו וכך אמר להם אביהם, כיון שאין מועיל ביטול רשות של צדוקי, מַהֲרוּ וַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי, קודם כניסת השבת עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא – קודם שיצא ויסתיים היום ותכנס השבת, וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם, כיון שאין ביטול הצדוקי מועיל.
משנה ג: אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ וְלָהֶם, וְשֶׁלָּהֶם מֻתָּרִין לוֹ וְלָהֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן, הוּא מֻתָּר וְהֵן אֲסוּרִין. הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה, שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת וְנוֹטֵל רְשׁוּת, שְׁנַיִם נוֹתְנִים רְשׁוּת, וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת:
אַנְשֵׁי חָצֵר, שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן – מבני החצר, וְלֹא עֵירֵב עם כולם, ובשבת עצמה ביטל להם את רשותו, כדי שלא יפסל העירוב כולו, בֵּיתוֹ, אָסוּר מִלְּהַכְנִיס חפצים מהחצר לביתו וּמִלְּהוֹצִיא מביתו לחצר, בין לוֹ עצמו, מאחר וביטל רשותו, ואם יוציא ויכניס הרי זה סימן שחוזר בו מביטולו, וּבין לָהֶם – לשאר בני החצר, כיון שלא ביטל להם אלא את חצרו, ולא את ביתו, ונמצא שהחצר והבית כשתי רשויות, הבית הוא רשות שלו, והחצר רשות שלהם. וְהבתים שֶׁלָּהֶם מוּתָּרִין בהוצאה והכנסה מהחצר, לוֹ וְלָהֶם, ואף שלא עירב עמהם, הרי הוא נחשב כ'אורח' שלהם, ורשאי לטלטל כמותם מבתיהם לחצר.
אמנם אם בני החצר, שעירבו ביניהם, נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן – ביטלו את רשותם לגבי אותו יחיד שלא עירב עמהם, הוּא מֻתָּר להוציא מביתו לחצר, כיון ששאר בני החצר סילקו עצמם מהחצר, וְהֵם אֲסוּרִין להוציא מבתיהם לחצר, כיון שהסתלקו ממנה, וגם מביתו של אותו אדם אינם יכולים להוציא לחצר, לפי שאין דרך שיהיו הרבים אורחים אצל היחיד.
הָיוּ באותה חצר שְׁנַיִם ששכחו לערב עם כולם, וכל בני החצר ביטלו את רשותם לאותם שנים, הרי הם אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה – אחד על חבירו, ושניהם אסורים לטלטל בחצר, כיון שביתו של כל אחד מיוחד לו עצמו, ואילו החצר מיוחדת לשניהם, מאחר ובני החצר ביטלו אליהם את רשותם, ואין מוציאים מבית המיוחד ליחיד לחצר המיוחדת לרבים, שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת לרבים, וְנוֹטֵל רְשׁוּת מרבים, ואחר שקיבל רשות מהרבים נחשבת כל החצר כמיוחדת לו, ויכול להוציא ולהכניס ממנה, וְאילו שְׁנַיִם, נוֹתְנִין רְשׁוּת לשאר בני החצר שעירבו יחד, אם שכחו לערב עמהם, ועל ידי זה מותרים הרבים לטלטל בכל החצר, וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת מרבים, כיון שכל אחד אוסר על חבירו, וכמו שהתבאר.
