מסכת עירובין, פרק ו, משניות ד-ה

משנה ד: מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁחָשֵׁכָה. מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ וְהוֹצִיא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמֵזִיד אוֹסֵר, בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ אוֹסֵר:
משנתנו מבארת מתי יכול אחד מבני החצר לבטל את רשותו לשאר בני החצר: מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִבְּעוֹד יוֹם – רק קודם שנכנסה השבת יכול אחד מבני החצר לבטל רשותו, כיון שהם סוברים שביטול רשות הרי הוא 'הקנאה' של הרשות, ואסור להקנות בשבת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁחָשֵׁכָה – אפילו לאחר שנכנסה השבת ניתן לבטל רשות, כיון שלדבריהם ביטול רשות אינו הקנאה, אלא סילוק רשות, ומותר לסלק רשות בשבת.
מביאה המשנה מחלוקת נוספת: מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ – ביטל רשותו לשאר בני החצר, וְהוֹצִיא מביתו אל החצר, בֵּין אם עשה כן בְּשׁוֹגֵג, ששכח שאסור לו להוציא מביתו לחצר [גם אם לא ביטל], ובֵין אם עשה כן בְּמֵזִיד, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר על כולם, שהרי במעשה זה הוא מגלה דעתו שחזר בו מביטול הרשות, ואף שבשוגג אין כאן גילוי דעת זה, גזרו חכמים בשוגג משום מזיד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמֵזִיד אוֹסֵר הוא על כולם, אך בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ אוֹסֵר, לפי שלא גזרו שוגג משום מזיד.
משנה ה: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שֻׁתָּף לִשְׁכֵנָיו, לָזֶה בַיַיִן וְלָזֶה בַיַיִן, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב. לָזֶה בַיַיִן וְלָזֶה בַשֶּׁמֶן, צְרִיכִים לְעָרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב:
מלבד 'עירוב חצרות' הנעשה על ידי כל בעלי הבתים שבחצר, תקנו חכמים אף 'שיתוף מבואות', והיינו שאם פתוחות כמה חצרות למבוי, יכולים הם להשתתף בהנחת מאכל או משקה הניתן מכל בית שבחצר ומונח באחת החצרות, ועל ידי זה נעשים כל החצרות והמבוי כרשות משותפת אחת, ודינה כרשות היחיד, ומותר להוציא בשבת מהבית למבוי.
משנתנו עוסקת באופן שאירע והיו מאכלי בני החצרות מעורבים קודם לכן, שלא לשם שיתוף מבואות: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוּתָּף לִשְׁכֵינָיו, שבמבוי לשם שותפות ממונית רגילה, לְזֶה בַּיַּיִן וּלְזֶה בְּיַיִן – לכל אחד משכניו יש חלק ביין שבביתו, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב – לתת מאכל או משקה עבור שיתוף מבואות [ולשון 'עירוב' האמורה כאן היינו 'שיתוף' (תוספות יום טוב)], כיון שבין כך יינם מעורב יחד בכלי אחד, והרי זה מועיל לענין שיתוף מבואות, להחשיב את כל החצרות כרשות אחת. אבל אם היה שותף לְזֶה – לאחד השכנים בַּיַּיִן, וּלְזֶה – ולשכן אחר בְּשֶׁמֶן, ושתי החביות בביתו, הרי זה צְרִיכִים לְעָרֵב, כיון שאינם בכלי אחד. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין אם היה שותף עם כולם ביין, ובין אם היה שותף לאחד ביין ולאחד בשמן, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב.