משנה ו: חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִטְרַקְלִין אֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן. וּמוֹדִים, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן שְׁרוּיִין בַּחֲדָרִים אוֹ בָעֲלִיוֹת, שֶׁהֵן צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה:
משנתנו עוסקת בדין בית גדול שיש בו כמה חבורות של בני אדם המופרדים זה מזה במחיצות, ובאים עתה לערב עירובי חצרות, עם בעלי בתים אחרים שבחצר, האם כל חבורה מאותו בית צריכה לתת פת לעירוב, או שהכל נותנים פת אחת: חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת של בני אדם שֶׁשָּׁבְתוּ בשבת בִּטְרַקְלִין אֶחָד – באולם גדול, המחולק למחיצות, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כיון שיש מחיצות המחלקות ביניהם, אף על פי שאין מחיצות אלו מגיעות עד התקרה, הרי הם נחשבים כרשויות חלוקות, ולכן עֵירוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה – כל חבורה וחבורה בפני עצמה צריכה לתת פת לעירוב, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כיון שאין המחיצות מגיעות לתקרה, אלא נמוכות הן, אין זו נחשבת חלוקת רשויות, ודי בעֵירוּב אֶחָד לְכֻלָּם, אמנם באופן שהמחיצות מגיעות לתקרה, מודים בית הלל שיש צורך בעירוב נפרד לכל חבורה.
וּמוֹדִים בית הלל לבית שמאי בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן של החבורות שְׁרוּיִין בַּחֲדָרִים אוֹ בַּעֲלִיּוֹת, שהם חלוקים ממש זה מזה, והרי זה כבתים נפרדים, שֶׁהֵן צְּרִיכִין עֵירוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה.
משנה ז: הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם, צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. לְפִיכָךְ אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלֹא עֵרֵב, מְבַטֵל אֶת רְשׁוּתוֹ. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם הָיָה עֵרוּב בָּא אֶצְלָן, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיוּרִין בֶּחָצֵר, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב:
הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין, שיש לכל אחד בית בפני עצמו בחצר, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם, וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם, צְרִיכִין עֵירוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, ואין די בחלק שנתן אביהם לעירוב. לְפִיכָךְ, אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ לשאר בני החצר. מוסיפה המשנה, אֵימָתַי – באיזה אופן נאמר דין זה, שעל כל אחד מהאחים לתת חלקו בעירוב, בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין בני החצר את עֵירוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר, שאינו בית האב, אלא של אדם אחר מבני החצר, אֲבָל אִם הָיָה עֵירוּב בָּא אֶצְלָן – אם העירוב מונח בבית האב, והדין הוא שהבית שמניחים בו את העירוב אינו צריך ליתן חלק בעירוב, וכיון שהבנים נוטלים מאכלם מבית האב אף הם נמשכים אחריו, ואינם צריכים ליתן חלק בעירוב, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיּוֹרִין בֶּחָצֵר – אין שכנים נוספים בחצר, מלבד האב ובניו, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב, כיון שכולם אוכלים משולחן אביהם, הרי כל החצר נחשבת כרשות אחת, וכמעורבת מאליה היא.
