משנה יא: וְכֵן שְׁתֵּי דְיוּטָאוֹת זוֹ כְנֶגֶד זוֹ, מִקְצָתָן עָשׂוּ עוּקָה וּמִקְצָתָן לֹא עָשׂוּ עוּקָה, אֶת שֶׁעָשׂוּ עוּקָה, מֻתָּרִין. וְאֶת שֶׁלֹּא עָשׂוּ עוּקָה, אֲסוּרִין:
וְכֵן אם היו שְׁתֵּי דְיוּטָאוֹת – שתי עליות [שבכל אחת יש כמה דיורין] זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, וביניהם חצר, מִקְצָתָן – בני עליה אחת עָשׂוּ עוּקָה – גומא למימיהן, וּמִקְצָתָן – בני העליה האחרת לֹא עָשׂוּ עוּקָה, אֶת [-אותם] שֶׁעָשׂוּ עוּקָה, מוּתָּרִין לשפוך לשם את מימיהן, וְאֶת שֶׁלֹּא עָשׂוּ עוּקָה, אֲסוּרִין, ואיסורם הוא אפילו לשפוך את המים הדיוטא שלהם, כיון שחששו חכמים שבני אותה דיוטא לא ירצו לקלקל את החצר במי השופכים שלהם, ויטלטלו אותם אל העוקה של בני הדיוטא השניה, וכיון שאין עירוב ביניהם, הדבר אסור.
פרק ט, משנה א: כָּל גַּגּוֹת הָעִיר, רְשׁוּת אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא גַג גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה אוֹ נָמוֹךְ עֲשָׂרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל אֶחָד וְאֶחָד רְשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד גַּגּוֹת וְאֶחָד חֲצֵרוֹת וְאֶחָד קַרְפֵּיפוֹת, רְשׁוּת אַחַת לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ לְתוֹכָן, וְלֹא לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת:
כָּל גַּגּוֹת הָעִיר, אף שכל גג שייך לבית אחר ולאדם אחר, ולא עירבו ביניהם עירוב חצרות, מכל מקום כרְשׁוּת אַחַת הן לענין טלטול בשבת, ומותר להעביר דברים מגג לגג, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא גַּג גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טפחים מהגג האחר, אוֹ נָמוּךְ ממנו עֲשָׂרָה, שבאופנים אלו אסור לטלטל מגג לגג, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מהגגות נחשב רְשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, ואסור לטלטל מגג לגג כלל, ואפילו הם שוים בגובהם, אלא אם כן עירבו בעלי הבתים שתחתיהן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד [-בין] גַּגּוֹת, וְאֶחָד חֲצֵרוֹת, וְאֶחָד קַרְפִּיפוֹת – גינות וכדומה, רְשׁוּת אַחַת הן לַכֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹכָן – בגגות או בחצרות או בקרפיפות, שאם שבת הכלי בחצר, מותר להעבירו לכל החצרות, הגגות או הקרפיפות שבעיר ללא עירוב, וְלֹא לַכֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת – ורק אם שבת הכלי בתוך הבית, והוציאוהו בשבת לחצר מעורבת, אסור להעבירו מחצר זו לחצר אחרת או לגג או לקרפף, אלא אם כן עירבו גם החצרות ביניהם.
