משנה ג: אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ, כָּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמִּרְפֶּסֶת. פָּחוּת מִכָּאן, לֶחָצֵר. חֻלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע, גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמִּרְפֶּסֶת. פָּחוּת מִכָּאן, לֶחָצֵר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּסְמוּכָה. אֲבָל בְּמֻפְלֶגֶת, אֲפִלּוּ גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, לֶחָצֵר. וְאֵיזוֹ הִיא סְמוּכָה, כָּל שֶׁאֵינָהּ רְחוֹקָה אַרְבָּעָה טְפָחִים:
לאחר שהתבאר בפרק הקודם דין שתי חצרות שלא עירבו יחד ויש ביניהם חריץ או כותל, משנתנו דנה בדין דומה בחצר אחת, וכגון שיש בחצר בנין בעל שתי קומות, ובכל קומה יש כמה וכמה דירות. בני הקומה הראשונה נכנסים לבתיהם מהחצר, ובני הקומה השניה עולים בסולם ל'מרפסת', שהיא גזוזטרא ארוכה וצרה לאורך כל הבנין, ודירות העליה פתוחים אליה. אַנְשֵׁי חָצֵר – בעלי הדירות הפתוחים לחצר, וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת – ובעלי הדירות הפתוחים למרפסת, שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ זה עם זה, אלא כל קומה עירבה בפני עצמה, כָּל עמוד או תל וכדומה הנמצא בחצר שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי הוא שייך לַמִּרְפֶּסֶת, ומותר לבעלי הדירות הפתוחים למרפסת לטלטל מהעמוד לבתיהם. פָּחוֹת מִכָּאן – אם אינו גבוה עשרה טפחים, הרי הוא שייך לֶחָצֵר, ומותר לבני החצר להוציא מבתיהם אליו.
מביאה המשנה דוגמאות לדין זה: חוּלְיַת הַבּוֹר – העפר שהוציאו מהבור והניחו אותו בערימה סביבות הבור, וְכן הַסֶּלַע, הגְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי הם שייכים לַמִּרְפֶּסֶת. אך אם היה גובהם פָּחוֹת מִכָּאן, הרי הם שייכים לֶחָצֵר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שדבר הגבוה עשרה טפחים נחשב כשייך לבני המרפסת, בְּאופן שהמרפסת סְמוּכָה אליו, וניתן להשתמש בו בקלות, אֲבָל בְּמוּפְלֶגֶת – אם המרפסת רחוקה מאותו דבר, אֲפִילּוּ גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי הוא שייך לֶחָצֵר. מבררת המשנה, וְאֵיזוֹ הִיא – מה השיעור שבה נחשבת המרפסת 'סְמוּכָה', ומבארת, כָּל שֶׁאֵינָה רְחוֹקָה מאותו דבר אַרְבָּעָה טְפָחִים.
