משנה ט: חָצֵר שֶׁהִיא פְחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ עוּקָה מַחֲזֶקֶת סָאתַיִם מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָה, בֵּין מִבַּחוּץ בֵּין מִבִּפְנִים, אֶלָּא שֶׁמִּבַּחוּץ צָרִיךְ לִקְמוֹר, מִבִּפְנִים אֵין צָרִיךְ לִקְמוֹר:
משנתנו עוסקת בדין שפיכת מים מהבית לחצר, אף כשהחצר שייכת לאותו אדם, והרי זו רשות היחיד אחת: חָצֵר שלפני הבית, שֶׁהִיא פְּחוּתָה בשטחה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת על ארבע אמות, אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם מהבית בַּשַּׁבָּת, כיון שזו חצר קטנה מאד, וחששו חכמים שתתמלא מים ולכלוך בשבת, ומתוך כך יבוא האדם לשפוך את המים המלוכלכים שברשותו לרשות הרבים, אֶלָא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ [-לחצר] עוּקָה – גומא החפורה באדמה, שהיא מַחֲזֶקֶת שיעור סָאתַיִם, מִן הַנֶּקֶב – כמין מרזב העשוי בשפת הגומא, המוביל את המים מהגומא לרשות הרבים וּלְמַטָּה, כדי שיהא שם מספיק מקום למים שיישפכו לשם בשבת קודם שייצאו לרשות הרבים, ויכול לעשות את אותה גומא בֵין מִבַּחוּץ, ברשות הרבים, באופן שהמים נשפכים לתוך חצרו ומשם עוברים לגומא שברשות הרבים, ואין דין הגומא כרשות הרבים אלא ככרמלית, כיון שהיא עמוקה שלשה טפחים או יותר, ואינה רחבה ארבעה טפחים, וּבֵין מִבִּפְנִים – בתוך חצרו, שהיא רשות היחיד, אֶלָּא שֶׁאם עושה אותה מִבַּחוּץ, צָרִיךְ לִקְמוֹר – לכסות את פיה בנסרים, כדי שלא תהא אפילו ככרמלית, אלא כ'מקום פטור', וְאילו אם עושה את הגומא מִבִּפְנִים, בתוך חצרו, אֵין צָרִיךְ לִקְמוֹר, שהרי הכל ברשות היחיד.
