משנה ט: חָצֵר שֶׁהִיא פְחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ עוּקָה מַחֲזֶקֶת סָאתַיִם מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָה, בֵּין מִבַּחוּץ בֵּין מִבִּפְנִים, אֶלָּא שֶׁמִּבַּחוּץ צָרִיךְ לִקְמוֹר, מִבִּפְנִים אֵין צָרִיךְ לִקְמוֹר:
משנתנו עוסקת בדין שפיכת מים מהבית לחצר, אף כשהחצר שייכת לאותו אדם, והרי זו רשות היחיד אחת: חָצֵר שלפני הבית, שֶׁהִיא פְּחוּתָה בשטחה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת על ארבע אמות, אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם מהבית בַּשַּׁבָּת, כיון שזו חצר קטנה מאד, וחששו חכמים שתתמלא מים ולכלוך בשבת, ומתוך כך יבוא האדם לשפוך את המים המלוכלכים שברשותו לרשות הרבים, אֶלָא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ [-לחצר] עוּקָה – גומא החפורה באדמה, שהיא מַחֲזֶקֶת שיעור סָאתַיִם, מִן הַנֶּקֶב – כמין מרזב העשוי בשפת הגומא, המוביל את המים מהגומא לרשות הרבים וּלְמַטָּה, כדי שיהא שם מספיק מקום למים שיישפכו לשם בשבת קודם שייצאו לרשות הרבים, ויכול לעשות את אותה גומא בֵין מִבַּחוּץ, ברשות הרבים, באופן שהמים נשפכים לתוך חצרו ומשם עוברים לגומא שברשות הרבים, ואין דין הגומא כרשות הרבים אלא ככרמלית, כיון שהיא עמוקה שלשה טפחים או יותר, ואינה רחבה ארבעה טפחים, וּבֵין מִבִּפְנִים – בתוך חצרו, שהיא רשות היחיד, אֶלָּא שֶׁאם עושה אותה מִבַּחוּץ, צָרִיךְ לִקְמוֹר – לכסות את פיה בנסרים, כדי שלא תהא אפילו ככרמלית, אלא כ'מקום פטור', וְאילו אם עושה את הגומא מִבִּפְנִים, בתוך חצרו, אֵין צָרִיךְ לִקְמוֹר, שהרי הכל ברשות היחיד.
משנה י: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שׁוֹפְכִין לְתוֹכוֹ מַיִם בַּשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ גַג אוֹ חָצֵר מֵאָה אַמָּה, לֹא יִשְׁפּוֹךְ עַל פִּי הַבִּיב, אֲבָל שׁוֹפֵךְ מִגַּג לְגַג, וְהַמַּיִם יוֹרְדִין לַבִּיב. הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בִּיב – חריץ המוביל מי שופכין מהחצר לרשות הרבים, שֶׁהוּא קָמוּר – מכוסה באורך אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אף שהמשך הביב אינו מכוסה, שׁוֹפְכִין לְתוֹכוֹ מַיִם בְּשַׁבָּת, כיון ששיערו חכמים שאדם משתמש ביום אחד בשיעור סאתיים מים, וכאשר הביב רחב ארבע אמות, הרי שבאורך ארבע אמות של קרקע ייבלעו המים הללו באדמה, ולא ימשיכו לרשות הרבים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִילּוּ היו הגַּג אוֹ החָצֵר בשיעור מֵאָה אַמָּה, וכן אורך הביב בתוך החצר קודם יציאתו לרשות הרבים הוא מאה אמה, אף על פי כן לֹא יִשְׁפּוֹךְ את מימיו עַל פִּי הַבִּיב ממש, כיון שהביב מוביל בסופו לרשות הרבים, ובשפיכה זו מגלה האדם דעתו שרצונו שיגיעו המים לרשות הרבים, וחששו חכמים שיבא לשופכם בידים לרשות הרבים, באיסור. אֲבָל שׁוֹפֵךְ הוא את מימיו מִגַּג לְגַג, וְהַמַּיִם יוֹרְדִין מעצמם לַבִּיב.
כפי שהתבאר בתחילת המשנה, האיסור לשפוך מים לחצר הוא רק בחצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות, כיון שאין קרקעיתה בולעת מים בשיעור סאתיים, וחששו חכמים שיצאו המים לרשות הרבים. אמנם, אין צורך שיהא ארבע אמות על ארבע אמות דווקא בחצר, אלא הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה [-הכניסה לבית, שהיא מקורה ואינה מוקפת מחיצות] מִצְטָרְפִין לְשיעור זה של אַרְבַּע אַמּוֹת על ארבע אמות, כיון שאף בקרקעית האכסדרה יכול האדם לשפוך את מימיו.
