משנה ב: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. וְכֵן בְּנוֹ, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ מֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ חוּץ לַתְּחוּם. אָמְרוּ לוֹ, לֹא תְהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְעָלֶיהָ:
[הקטע הבא נוסף על פי האמור בגמרא, שיש להוסיף כן בתחילת המשנה], אמנם, באיזה אופן אנו אומרים שיכסה אותם וילך, באופן שיש סכנת מלכות וכמו שהתבאר, אבל אם יש שם סכנת שודדים, ולכן מתיירא הוא לשהות שם לבדו, מוליכם פחות פחות מארבע אמות, כלומר, אינו מהלך בבת אחת מרחק של ארבע אמות, אלא עומד אחרי הליכת פחות מארבע אמות, והולך שוב, עד שיבא לביתו. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק על דין זה האחרון, ואוֹמֵר, לא יוליכם אדם אחד פחות פחות מארבע אמות, מחשש שיטעה ויוליכם ארבע אמות בבת אחת, אלא מוליכם האדם פחות מארבע אמות ונוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ מוליכם פחות מארבע אמות ונותנם לַחֲבֵירוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ האחרון לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה של העיר, שזהו מקום המשתמר, ומניחם שם.
וְכֵן את בְּנוֹ הקטן, הנמצא מחוץ לעיר ואינו יכול להלך לביתו, ורוצה אביו להביאו לביתו [וכגון שנולד בשדה בשבת], נוֹתְנוֹ האב לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ, וַאֲפִילּוּ הן מֵאָה, וכל אחד מטלטלו פחות מארבע אמות, עד שמכניסים אותו לבית.
אגב דין זה, שיכולים בני אדם לטלטל תפילין על ידי שכל אחד מוליכם פחות מארבע אמות, מביאה המשנה דין דומה לגבי הכנסת חפץ מחוץ לתחום: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ מעבירה לַחֲבֵירוֹ, ואֲפִילּוּ חוּץ לַתְּחוּם, כלומר, אם יש צורך להעביר חבית מים מחוץ לתחום שבת, יכולים בני אדם רבים להעביר את החבית כל אחד פחות מארבע אמות, ואף רשאים להוציא את החבית מחוץ לתחום שבת של בעליה, על ידי בני אדם הרשאים להלך שם, כגון שהניחו עירובי תחומין, או שהם באים מעיר שמקום זה הוא בתוך התחום שלה. אָמְרוּ לוֹ חכמים החולקים עליו, לֹא תְּהַלֵּךְ זוֹ – אסור להוליך את החבית בשבת יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ – יותר מהמקום שאליו רשאי בעל החבית להלך בעצמו, וכיון שאין לו רשות לצאת מחוץ לתחום, אסור אף לאדם אחר להוציא את החבית שלו לשם.
