משנה ב: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. וְכֵן בְּנוֹ, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ מֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ חוּץ לַתְּחוּם. אָמְרוּ לוֹ, לֹא תְהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְעָלֶיהָ:
[הקטע הבא נוסף על פי האמור בגמרא, שיש להוסיף כן במשנה], אמנם, באיזה אופן אנו אומרים שיכסה אותם וילך, באופן שיש סכנת מלכות וכמו שהתבאר, אבל אם יש שם סכנת שודדים, ולכן מתיירא הוא לשהות שם לבדו, מוליכם פחות פחות מארבע אמות, כלומר, אינו מהלך בבת אחת מרחק של ארבע אמות, אלא עומד אחרי הליכת פחות מארבע אמות, והולך שוב, עד שיבא לביתו. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק על דין זה האחרון, ואוֹמֵר, לא יוליכם אדם אחד פחות פחות מארבע אמות, מחשש שיטעה ויוליכם ארבע אמות בבת אחת, אלא מוליכם האדם פחות מארבע אמות ונוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ מוליכם פחות מארבע אמות ונותנם לַחֲבֵירוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ האחרון לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה של העיר, שזהו מקום המשתמר, ומניחם שם.
וְכֵן את בְּנוֹ הקטן, הנמצא מחוץ לעיר ואינו יכול להלך לביתו, ורוצה אביו להביאו לביתו [וכגון שנולד בשדה בשבת], נוֹתְנוֹ האב לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ, וַאֲפִילּוּ הן מֵאָה, וכל אחד מטלטלו פחות מארבע אמות, עד שמכניסים אותו לבית.
אגב דין זה, שיכולים בני אדם לטלטל תפילין על ידי שכל אחד מוליכם פחות מארבע אמות, מביאה המשנה דין דומה לגבי הכנסת חפץ מחוץ לתחום: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ מעבירה לַחֲבֵירוֹ, ואֲפִילּוּ חוּץ לַתְּחוּם, כלומר, אם יש צורך להעביר חבית מים מחוץ לתחום שבת, יכולים בני אדם רבים להעביר את החבית כל אחד פחות מארבע אמות, ואף רשאים להוציא את החבית מחוץ לתחום שבת של בעליה, על ידי בני אדם הרשאים להלך שם, כגון שהניחו עירובי תחומין, או שהם באים מעיר שמקום זה הוא בתוך התחום שלה. אָמְרוּ לוֹ חכמים החולקים עליו, לֹא תְּהַלֵּךְ זוֹ – אסור להוליך את החבית בשבת יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ – יותר מהמקום שאליו רשאי בעל החבית להלך בעצמו, וכיון שאין לו רשות לצאת מחוץ לתחום, אסור אף לאדם אחר להוציא את החבית שלו לשם.
משנה ג: הָיָה קוֹרֵא בַסֵּפֶר עַל הָאִסְקֻפָּה, נִתְגַּלְגַּל הַסֵּפֶר מִיָדוֹ, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. הָיָה קוֹרֵא בְרֹאשׁ הַגַּג וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָדוֹ, עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. מִשֶּׁהִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים, הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין מְסֻלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא כִמְלֹא מַחַט, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֲפִילוּ בָאָרֶץ עַצְמוֹ גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁאֵין לְךְ דָבָר מִשּׁוּם שְׁבוּת עוֹמֵד בִּפְנֵי כִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ:
משנתנו ממשיכה לבאר את דיני הצלת ספרי הקודש מאיבוד בשבת: הָיָה האדם קוֹרֵא בְּסֵפֶר מכתבי הקודש העשוי בגלילה [כמו ספרי תורה שלנו] עַל הָאַסְקוּפָּה, שזהו מקום הגבוה יותר משלשה טפחים ופחות מתשעה, ורוחבו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ויש לו דין כרמלית, ולפניו רשות הרבים, ונִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ לרשות הרבים, ונשאר ראש אחד של הספר בידו, בכרמלית, וראשו האחר ברשות הרבים, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, כיון שהטלטול מרשות הרבים לכרמלית אסור רק מדרבנן, ועוד, שהרי ראש אחד של הספר בידו, ואף אם היה עומד ברשות היחיד לא היה בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן, ולכן באופן זה שהוא עומד בכרמלית זו רק גזירה לגזירה ['שבות דשבות'], והתירו את הדבר משום כבוד ספר תורה (רבינו יהונתן).
הָיָה קוֹרֵא בספר תורה בְּרֹאשׁ הַגַּג, שזו רשות היחיד, וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ כלפי חוץ, לכיוון רשות הרבים, עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ ראש הספר שנפל לְגובה עֲשָׂרָה טְפָחִים מקרקע רשות הרבים, הרי זהו 'מקום פטור', שאין רשות הרבים מגעת אלא עד גובה עשרה טפחים מקרקעיתה, ולכן גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ [ודין זה הוא אף בדברי חול, כגון סדין וכדומה, שאם הוא עדיין באויר של 'מקום פטור' מותר להחזירו לרשות היחיד, ואין בכך שום איסור]. אבל מִשֶּׁהִגִּיעַ הספר לְתוך עֲשָׂרָה טְפָחִים מקרקע רשות הרבים, אסור להחזירו לרשות היחיד, ואף שראשו האחד בידו ואין בכך משום איסור דאורייתא, הרי הדבר אסור מדרבנן, גזירה שמא יפול הספר כולו לרשות הרבים ויבא להחזירו לרשות היחיד, ויש בכך משום איסור דאורייתא, ולכן ישאירו תלוי כך עד צאת השבת, ובינתיים, כדי למעט את הבזיון, הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב, שיהא הכתב כלפי הכותל ולא ייראה לכל. [ובגמרא מבואר שהרישא גם היא מדברי רבי יהודה, ועל כך הוסיפה המשנה ואמרה, שהיה] רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִילּוּ אם אֵין הספר מְסוּלָּק [-מרוחק] מִן הָאָרֶץ אֶלָּא כִּמְלֹא מַחַט, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, כיון שראשו האחד בידו, ואין בזה אלא איסור דרבנן, ובמקום שעדיין לא הגיע הספר לקרקעית רשות הרבים לא גזרו, משום בזיון כתבי הקודש.
רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, אֲפִילּוּ אם הגיע הספר בָּאָרֶץ עַצְמוֹ, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ לרשות היחיד, כיון שראשו האחד בידו, ואין בכך אלא איסור דרבנן, לְפִי שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר האסור מִשּׁוּם שְׁבוּת [-מדרבנן] העוֹמֵד בִּפְנֵי הצלת כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ מבזיון, ורק אם נפל הספר כולו לרשות הרבים, שיש בכך משום איסור תורה לטלטלו לרשות היחיד, לא יחזירנו.
