משנה ח: אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, אִם אֵין נוֹפוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו. שָׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָה טְפָחִים, לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן. הַדֶּלֶת שֶׁבַּמֻּקְצֶה וַחֲדָקִים שֶׁבַּפִּרְצָה, וּמַחֲצָלוֹת, אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ:
אִילָן שֶׁהוּא מֵּיסֵךְ עַל הָאָרֶץ – אילן העומד ברשות הרבים, וענפיו נוטים לצדדים ויורדים למטה כמין קשת, עד שראשי הענפים קרובים לארץ, אִם אֵין נוֹפוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – אם ראשי הענפים מגיעים עד פחות משלש טפחים מהארץ, מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו – מותר לטלטל בחלל שנוצר בין גזע העץ לבין ראשי הענפים.
דין נוסף: ואם היו שָׁרָשָׁיו של האילן גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן, כיון שגזרו חכמים איסור להשתמש באילן בשבת, מחשש שמא יבוא לתלוש ממנו, אמנם אם אין השרשים גבוהים שלשה טפחים מהקרקע, הרי אינם נחשבים כאילן אלא כחלק מהקרקע, ומותר להשתמש בהם.
הַדֶּלֶת שֶׁבַּמוּקְצֶה – דלת של מקום המוקצה ומיוחד לשימושים מסוימים, ואין דלת זו מחוברת בצירים אלא מונחת כמות שהיא בחלל הפתח, וְחַדָקִים שֶׁבַּפִּרְצָה – קוצים שהתקינם לסתום בהם פירצה, וּמַחְצָלוֹת המיועדות לסגור פתח מוקצה או פירצה, ואף המחצלת אינה מחוברת לאותו מקום, אלא מונחת כמות שהיא, אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן בשבת, כיון שנראה הדבר כבניה בשבת, שהרי לא היו מחוברים שם מערב שבת, אֶלָּא אִם כֵּן היתה הדלת, החדקין או המחצלת גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ אפילו במשהו, ואינם מונחים ממש על הקרקע, שאז ניכר שהם עשויים לכך, והנחתם בחלל הפתח אינה נראית כבניה.
משנה ט: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הַיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְחִיצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְשׁוּק שֶׁל פַּטָמִין שֶׁהָיָה בִירוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בְּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שׁוּק שֶׁל צַמָּרִים הָיָה:
משנתנו עוסקת בגזירה שגזרו חכמים על מעשה שאין בו משום טלטול, מחשש שיבא האדם לידי טלטול האסור בשבת: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְיִפְתַּח במפתח את מנעול הדלת הנמצא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אף שהמפתח עצמו נמצא גם הוא ברשות הרבים, ואינו מוציאו מרשות לרשות, ואף אינו מטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים. וכן לא יעמוד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְיִפְתַּח את מנעול הדלת הנמצא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. והטעם בשני דינים אלו, כיון שחששו חכמים שמא ישאיר את המפתח בידו, ויכניסו לרשות שהוא נמצא בה, ונמצא שהעבירו מרשות לרשות. אֶלָּא אִם כֵן עָשָׂה מְחִיצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, ובאופן שהמנעול ברשות הרבים יעשו את המחיצה סמוך אליו, ונמצא שאף הוא ברשות היחיד, ובאופן שהמנעול ברשות היחיד, יעשו את המחיצה סמוך למקום עמידת האדם, ונמצא שאף הוא עומד ברשות היחיד, וממילא אף אם יכניס את המפתח למקום עמידתו, אין כאן הוצאה מרשות לרשות, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ חכמים החולקים עליו, והרי מַעֲשֶׂה היה בְּשׁוּק שֶׁל פַּטָּמִין [-עופות מפוטמים] שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין את הפתח בשבת, וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בַּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח, אף שהם עמדו בשוק עצמו, והחלון הוא רשות היחיד, ומוכח מכאן שלא סברו לגזירה זו. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בשׁוּק שֶׁל צַמָּרִים הָיָה מעשה זה. [ואף ששווקי ירושלים אינם רשות הרבים אלא כרמלית, מחמת שדלתותיה ננעלות בלילה, מכל מקום כשם שאמר רבי מאיר את דבריו לגבי רשות הרבים ורשות היחיד, כך סובר הוא לגבי כרמלית, וחכמים נחלקו עליו בין ברשויות דאורייתא ובין בכרמלית, והוכיחו את שיטתם ממעשה זה, שהיה בכרמלית].
