משנה יב: מַחֲזִירִין צִיר הַתַּחְתּוֹן בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְהָעֶלְיוֹן, כָּאן וְכָאן אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעֶלְיוֹן, בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַתַּחְתּוֹן בַּמְּדִינָה:
משנתנו עוסקת בדין דלתות כלים, כגון שידה ותיבה וכדומה, שנשמטו הצירים שלהם, האם מותר להחזירם בשבת למקומם: מַחֲזִירִין צִיר הַתַּחְתּוֹן של הדלת, כיון שבזמן שהעליון עדיין מחובר ניתן בקלות לחבר גם את הציר התחתון, ואין זו בניה, אך היתר זה הוא רק בַּמִּקְדָּשׁ, שבו לא גזרו חכמים איסורים, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה – אך לשאר בני אדם, בשאר מקומות, הדבר אסור, כיון שחששו חכמים שיבא לתקוע את הציר העליון בגרזן או פטיש, ויש בכך משום מלאכה גמורה. וְאם נפל הציר הָעֶלְיוֹן, כָּאן וְכָאן – בין במקדש ובין במדינה אָסוּר, כיון שכשיוצא הציר העליון נופלת הדלת כולה, והחזרתה נחשבת כבניה ממש האסורה מן התורה, ולכן אף במקדש אסור לחברה. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אין 'בניה' בכלים, ומן התורה אין כל איסור בתיקון דלת של כלי, ולכן, אם נפל הָעֶלְיוֹן, מותר בַּמִּקְדָּשׁ להחזירו למקומו, ואסור במדינה. וְאם נפל הַתַּחְתּוֹן, מותר להחזירו אפילו בַּמְּדִינָה, כיון שנוח להחזירו ביד ולא חששו שמא יתקענו בפטיש וכדומה.
משנה יג: מַחֲזִירִין רְטִיָה בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. קוֹשְׁרִין נִימָא בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְאִם בַּכֶּלִי, כָּאן וִכָאן אָסוּר:
משנתנו ממשיכה להביא דינים מסוימים בשבת, שיש בהם חילוק בין המקדש לבין המדינה: מַחֲזִירִין רְטִיָּה בַּמִּקְדָּשׁ – כהן שנפצע בידו קודם השבת והניח תחבושת על הפצע, וכשבא לעבוד בשבת הסיר את התחבושת כדי שלא תחצוץ בין ידו לבין כלי השרת, רשאי להחזירה לאחר העבודה, שאם לא כן יש לחשוש שימנע לגמרי מלעבוד בשבת, ונחשבת החזרת התחבושת כצורך המקדש, שלא גזרו שם חכמים איסורים, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה – אך סתם אדם אינו רשאי להחזיר תחבושת בשבת, מחשש שמא יחליק את הרטיה מהגומות שיש בה, ויעבור משום ממרח. ואִם בַּתְּחִלָּה – אם לא היתה לו רטיה קשורה קודם השבת, ובא עתה להניח רטיה בפעם הראשונה, כָּאן וְכָאן – בין במקדש ובין במדינה אָסוּר, כיון שכאשר בא הכהן לקושרה לאחר עבודתו אין זה נחשב כצורך המקדש, ולא התירו שבות במקדש אלא לצורך עבודתו [וברישא התירו כיון שהיתה ידו חבושה קודם השבת, ואם לא נתיר לו להשיב את הרטיה לאחר העבודה, לא יסירנה ולא יעבוד].
דין נוסף: קוֹשְׁרִין נִימָא בַּמִּקְדָּשׁ – מותר לקשור בבית המקדש מיתר של כינור הלויים שנקרע בשבת עצמה, כדי שיוכלו להמשיך לנגן בו, והיינו באופן שקושרו באמצעו, שאין זה קשר של קיימא, וכיון שאין בזה איסור תורה לא גזרו בזה חכמים איסור, כיון שנפסק בו ביום, ולא היה יכול לתקנו מערב שבת, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה – אך אסור לקשור קשר כזה בשאר המקומות, כיון שאף קשר כזה אסור הוא מדרבנן [אך קשר רגיל, שקושר את קצה המיתר סמוך ליתד הקבוע בכינור, כדרך שעושים בחול, אסור אף במקדש, שהרי יש בכך איסור תורה של קושר קשר של קיימא]. ואִם בַּתְּחִלָּה – ואם בא לקשור מיתר חדש לכינור, כָּאן וְכָאן – בין במקדש ובין במדינה, אָסוּר, וטעם האיסור במקדש, כיון שהיה יכול לעשות כן מערב שבת, ולא התירו חכמים מלאכה שהיתה יכולה להיעשות מערב שבת, אפילו במקדש.
חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ – בהמת קרבן שיש לה יבלת הפוסלת אותה מהקרבה, מותר לחותכה ביד כדי שיוכלו להקריבה, ואף שיש בכך משום תולדת מלאכת גוזז, כיון שעושה כן ביד ולא בכלי אין בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן, ולא אסרו זאת חכמים במקדש, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה – אך אסור לעשות כן בשאר מקומות. וְאִם חותך את היבלת בִּכְלִי, שזו מלאכה האסורה מן התורה, כָּאן וְכָאן – בין במקדש ובין במדינה אָסוּר.
