משנה ד: בָּאוֹנֵס וּבַמְפַתֶּה לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר כֵּיצַד, אֶחָד שֶׁאָנַס וּפִתָּה אֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְאֶת הַקְּטַנָּה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. וְהַבּשֶׁת וְהַפְּגָם, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ:
משנה ד: ממשיכה המשנה ומבארת, בָּאוֹנֵס וּבַמְפַתֶּה יש דין שהוא לפעמים לְהָקֵל וְלפעמים לְהַחְמִיר, כֵּיצַד, אֶחָד שֶׁאָנַס וּפִתָּה אֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּכְּהֻנָּה, וְאֶת הַקְּטַנָּה בחשיבותה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע, שנאמר (דברים כב כט) 'וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף'. אמנם, תשלום זה של חמישים כסף הוא הקנס שקנסה אותו התורה, וּמלבד זה חייב גם בתשלומי הַבּשֶׁת שביישה, וְהַפְּגָם – שהפחית את ערכה, ומבארת המשנה את הדרך שבו שמים את הבושת, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ, שככל שהנערה חשובה יותר, והאונס או המפתה אדם בזוי יותר, כך מרובה הבושת [ויש אומרים שגם ערך הפגם תלוי בכך].
