משנה ו: לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן, הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ הַגִּזְבָּר:
משנה ו: אף שלכתחילה מצוה להניח את הפאה במחובר לקרקע, מכל מקום אם לא הניח את הפאה במחובר, לְעוֹלָם – אף לאחר שסיים את הקצירה הוּא נוֹתֵן תבואה מִשּׁוּם פֵּאָה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת – ויש לתבואה זו דין פאה הפטורה מתרומות ומעשרות, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ – עד שיסיים להחליק ולייפות את הערימה של התבואה, שזהו גמר המלאכה של קצירת התבואה, ומאותו זמן מתחייבת התבואה בהפרשת תרומות ומעשרות, ואף אם יתן פאה באותו זמן, חייבת הפאה בתרומות ומעשרות.
אגב הדין הקודם מביאה המשנה דינים נוספים השייכים לענין זה של מירוח התבואה: וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת – המפקיר את תבואתו, וזכה בה אדם אחר, אותו אדם פטור מהפרשת תרומות ומעשרות, כיון שנאמר 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך', יצא מכלל זה הפקר שאף ללוי יש חלק בו, שהרי הוא רשאי לזכות גם כן בהפקר, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ בעל התבואה את הכרי של התבואה, שאז כבר התחייבה התבואה בהפרשת תרומות ומעשרות, ואף אם יפקירנה ויזכה בה אחר, חייב הלה להפריש תרומות ומעשרות.
וּמַאֲכִיל מתבואתו לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת אפילו אכילת קבע [ולאדם עצמו מותרת אכילת עראי] וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, שאז אף אם בא להאכיל לבהמתו [או לאכול בעצמו אכילת עראי] חייב לעשר.
וְנוֹטֵל תבואה מִן הַגֹּרֶן, וְזוֹרֵעַ, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת אפילו מדרבנן, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, שאז אם בא לזרוע חייב תחילה להפריש תרומות ומעשרות, אך חיוב זה הוא מדרבנן, ומהתורה פטור אפילו לאחר מירוח, כיון שנאמר "עשר תעשר ואכלת', שרק אם בא לאכול צריך לעשר, ולא אם בא לזרוע, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אך חכמים חולקים וסוברים שאף אם בא לזרוע לפני מירוח חייב להפריש תחילה תרומות ומעשרות.
כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן – קנו תבואה מהגורן, קודם מירוח, הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם – יכולים ליטול לעצמם את התרומות והמעשרות, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, שאז קנסו אותם חכמים ואמרו צריכים לתת את התרומות והמעשרות לכהנים ולויים אחרים, כדי שלא יהיו רגילים בכך.
הַמַּקְדִּישׁ את תבואתו וּפוֹדֶה אותה מיד הקדש קודם שהיה מירוח, ועשה הישראל את המירוח, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ הַגִּזְבָּר, שאם היה המירוח ביד הגזבר ואחר כך פדה הבעלים את התבואה מיד הקדש, פטור ממעשרות, כיון שבשעת מירוח היתה התבואה ביד הקדש, הפטור ממעשרות.
