משנה ח: קְצָרוּהָ לִסְטִים חֶצְיָהּ וְקָצַר הוּא חֶצְיָהּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִמַּה שֶּׁקָּצָר. קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ, הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ, הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:
משנה ח: משנתנו ממשיכה לבאר את הדין באופן שחלק מן השדה נקצרה על ידי גויים וכדומה: קְצָרוּהָ לִסְטִים חֶצְיָהּ – את חציה הראשון של השדה, וְקָצַר הוּא – הבעלים, את חֶצְיָהּ השני, נוֹתֵן פֵּאָה מִמַּה שֶּׁקָּצָר, וכפי שהתבאר לעיל, שחיוב הפאה הוא בסוף הקצירה. קָצַר הבעלים את חֶצְיָהּ, וּלאחר מכן מָכַר את חֶצְיָהּ השני, הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל, כיון שחובת הפאה נשארה בחלק שנמכר לו. קָצַר הבעלים את חֶצְיָהּ, וְאחר כך הִקְדִּישׁ את חֶצְיָהּ, אף שהקדש פטור מפאה, מכל מקום הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:
