משנה ז: הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה, חַיָּב. עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין, חַיָּב. קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין, פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְטוּרָה:
משנה ז: הִקְדִּישׁ את תבואת שדהו בהיותה קָמָה [-מחוברת עדיין לקרקע], וחזר וּפָדָה אותה בהיותה קָמָה, חַיָּב בפאה, ואף שתבואת הקדש פטורה ממתנות עניים, הרי חובת הנחת הפאה היא בשעת הקצירה, ואז התבואה ברשותו. הקדיש עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין, חַיָּב בשכחה, כיון שמצוות שכחה נוהגת בעומרים, והרי הם עתה ברשותו. אבל אם הקדיש קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין, פְּטוּרָה מפאה, לפי שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ להניח פאה, הָיְתָה פְטוּרָה [ולגבי שכחה באופן כזה יהיה הדין תלוי במחלוקת רבי יהודה וחכמים, וכפי שהתבאר במשנה הקודמת לגבי עובד כוכבים שהתגייר]:
