הַמְעַמֵּר לְכֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְעַמֵּר לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְמָר מְלָאכָה, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְמַר מְלָאכָה, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה:
משנה ח: דרך בעלי השדות להכין בתוך השדה ערימות של עומרים, ערימות גדולות אלו עשויות בצורות שונות של עיגולים או כובעים וכדומה, ולאחר מכן מעבירים את העומרים כולם אל הגורן, ושם דשים אותם. משנתנו מבארת באיזה זמן נחשבת שכחת עומר ל'שכחה' שאסור לבעל השדה לחזור ולקחתו: הַמְעַמֵּר כדי להניח את העומרים לְכֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת – צורות של ערימות הנראות ככובעים וככיפות, לַחֲרָרָה – צורת עיגול, כעוגה, וְלָעֳמָרִים – לעשות מאלומות התבואה עומרים גדולים ביותר, ושכח את אחד העומרים בדרכו, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. אבל המוליך מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן – מאחד הגדישים הללו אל הגורן, שם עתידים לדוש את התבואה, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה, והטעם לכך, כיון שנאמר 'כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה', וכשם ש'קציר' האמור בפסוק אין אחריו קציר נוסף, כך עימור האמור בפסוק היינו שאין אחריו עימור, ויצאו מכלל זה עומרים אלו, שיש אחריהם עימור נוסף לגורן.
הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, ורוצה שישארו שם העומרים וידושו אותם שם, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן – אם נמלך בדעתו לקחת את העומרים לגורן ולדוש אותם שם, אֵין לוֹ שִׁכְחָה, כיון שכבר היתה לו שכחה פעם אחת, שוב אין לו שכחה נוספת.
זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְעַמֵּר לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְמָר מְלָאכָה, כגון לגדיש, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, כיון שכבר נגמרה מלאכת העימור קודם לכן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. אבל המעמר לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְמַר מְלָאכָה, כגון לכובעות ולכומסאות, אֵין לוֹ שִׁכְחָה, כיון שאין זה גמר מלאכת העימור. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, שזו גמר מלאכת העימור, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה:
