בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים, הֶבְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיֻּפְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כַּשְּׁמִטָּה. כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:
משנה א: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶבְקֵר [-הפקר] שהוא רק לָעֲנִיִּים, ולא לעשירים, הרי זה הֶבְקֵר, ואינו חייב בתרומות ומעשרות, ולמדו כן ממה שנאמר לגבי מתנות עניים 'לעני ולגר תעזוב אותם', וכיון שלשון 'תעזוב אותם' מיותרת, יש ללמוד מכך שיש 'עזיבה' נוספת הדומה לה, והיינו הפקר שהוא רק לעניים, שאף הוא פטור מתרומות ומעשרות. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיֻּפְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כַּשְּׁמִטָּה, שנאמר לגבי שנת השמיטה 'והשביעית תשמטנה ונטשתה', ולשון 'ונטשתה' מיותרת, ובאה ללמד שאף נטישה אחרת, והיינו הפקר, צריכה להיות לעניים ולעשירים, כפירות שמיטה.
עשה בעל השדה את כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב – כל עומר בן קב אחד, וְעומר אֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה, והיינו כיון שהשוכח ארבעה עומרים אין זו שכחה [כפי שיבואר להלן משנה ה' בדעת בית שמאי], ורואים את העומר הגדול הזה כאילו הוא מחולק לארבעה עומרים רגילים, של קב קב, וכאילו שכח ארבעה עומרים שאין זו שכחה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כיון שזהו עומר אחד ולא ארבעה, אין רואים זאת כאילו הוא מחולק, אלא הרי זו שִׁכְחָה:
