משנה ח: הַקָּמָה מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה. הָעֹמֶר אֵינוֹ מַצִּיל לֹא אֶת הָעֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה. אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר, כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד:
משנה ח: נאמר בפסוק (דברים כד יט) 'כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ', ודרשו חכמים מכך שנאמר 'כי תקצור… ושכחת עומר', שרק עומר שסביבותיו קציר, יש בו דין שכחה, אבל עומר שסביבותיו קמה אין בו שכחה, ולכן, הַקָּמָה שעדיין לא נקצרה, מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר שנשכח בסמוך אליה, שלא יהיה לו דין שכחה, וְכן היא מצלת אֶת הַקָּמָה הסמוכה אליה, ששכח מלקוצרה, שלא יהיה בה דין שכחה [שהרי התבאר לעיל (משנה ז') שאף בקמה יש דין שכחה, אך אם בסמוך לקמה שנשכחה יש קמה זכורה, הרי היא מצילה אותה ואינה שכחה.
אבל הָעֹמֶר שלא נשכח, אֵינוֹ מַצִּיל כלל, לֹא אֶת הָעֹמֶר שנשכח בסמוך אליו, וְלֹא אֶת הַקָּמָה שנשכחה בסמוך אליו.
מבארת המשנה את הרישא, אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר ואת הקמה, כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה [-בין שלא נשכחה כלל, ובין שאין בה דין שכחה, וכפי שהתבאר לעיל (מ"ז) שקמה שיש בה סאתים אינה שכחה], ואֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד:
