משנה ט: סְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה, וְכֵן בָּאִילָן, וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצָע, אֵינָן מִצְטָרְפִין, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין:
משנה ט: כפי שהתבאר במשניות לעיל (ו-ז) עומר של סאתים, וכן קמה של סאתים, אין בהם משום שכחה, משנתנו מבארת את הדין באופן שהיתה סאה אחת תלושה וסאה אחת מחוברת, וכדומה: סְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה – תלושה מהקרקע, וּסְאָה תבואה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה, אלא מחוברת עדיין לקרקע, ושכח את שתיהן, וְכֵן בָּאִילָן, אם היו סאה של פירות תלושים וסאה של פירות מחוברים, וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים – סאה של שום וסאה של בצלים [ויש מפרשים אף בזה, סאה של שום עקור וסאה שאינו עקור, וכן בבצלים], כל אלו אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, לבטל מהם דין שכחה, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם, ככל שכחה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצָע – אם בין סאה לסאה היה לקט או פרט של עניים, אֵינָן מִצְטָרְפִין, והרי הם שכחה, וְאִם לָאו, שלא היה ביניהם חלק של מתנות עניים, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, ודינם כשכחת סאתיים, שאינה שכחה:
