משנה ד: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ:
משנתנו מבארת מתי הוא סוף זמן אכילת חמץ, ומתי הוא זמן ביעור חמץ.
יש להקדים, שמן התורה איסור אכילה וחיוב ביעור הוא ב'חצות היום' של י"ד ניסן [שזהו הזמן הראוי להקריב את קרבן פסח], והיינו מסוף שעה שישית של היום, אמנם חכמים תיקנו שזמן הביעור יהיה כבר מתחילת השעה השישית, כיון שחששו שביום מעונן, שאין רואים את השמש, יטעו בני אדם ולא ידעו בדיוק מתי סוף זמן השעה השישית. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹכְלִין – מותר לאכול חמץ כָּל חָמֵשׁ – עד סוף שעה חמישית של היום, בשעות זמניות, וְשׂוֹרְפִין את החמץ בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ – בתחילת שעה שישית. וְרַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אוֹכְלִין את החמץ כָּל אַרְבַּע – עד סוף שעה רביעית, וְתוֹלִין – ממתינים, אין אוכלים ואין שורפים כָּל חָמֵשׁ – עד סוף שעה חמישית, כיון שיש לחשוש שמא יטעו בני אדם בשעתיים, ולכן גזרו שאפילו בשעה החמישית לא יאכלו חמץ, אך לא אסרו אותו בהנאה באותו זמן, ויכול להאכילו לבהמתו וכדומה. וְשׂוֹרְפִין את החמץ בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.
לסיכום: לדברי הכל מותר לאכול בשעה הרביעית, ולדברי הכל שורפים בתחילת השעה השישית, ומחלוקתם היא לגבי השעה החמישית, שרבי מאיר מתיר אפילו באכילה, ואילו רבי יהודה אוסר באכילה ומתיר בהנאה.
