משנה ו: רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִוְלַד הַטֻמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ:
משנה זו עוסקת בדיני טומאת קדשים, והובאה כאן מחמת המשנה הבאה, בה יבואר האם ניתן ללמוד מדינים אלו הלכות השייכות לשריפת חמץ. ולהבנת המשנה יש להקדים את הדרגות השונות שיש בדיני טומאה: א. אבי אבות הטומאה, כמו המת עצמו. ב. אב הטומאה, וזהו אדם או כלי שנגעו במת. ג. ראשון לטומאה, והוא מי שנגע באב הטומאה. ד. שני לטומאה, וזהו הנוגע ב'ראשון'. ה. שלישי לטומאה, זהו הנוגע ב'שני':
רַבִּי חֲנִינָא, שהיה סְגַן הַכֹּהֲנִים הגדולים אוֹמֵר, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים – כל זמנם של הכהנים, שהיו עובדים בבית המקדש, והיו צריכים לשרוף את בשר הקדשים שנטמא, לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִ'וְלַד הַטֻמְאָה', כלומר שנגע ב'שני' לטומאה, ונמצא שהוא 'שלישי' לטומאה, באותה שריפה יחד עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻמְאָה, והוא 'ראשון' לטומאה, אַף עַל פִּי שֶׁכששורפים את ה'שלישי' יחד עם ה'ראשון' הרי הם מּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ של ה'שלישי', שהרי עד עתה היה רק שלישי לטומאה, ועתה הוא נוגע בתוך האש בבשר ה'ראשון' לטומאה, ונעשה 'שני'. ואף שאסור לטמא קדשים, מכל מקום כיון שקדשים אלו כבר נטמאו ועומדים לשריפה, אף שאינם אלא שלישי לטומאה, מותר לטמא אותם אפילו בטומאה חמורה יותר, ולעשותם שני לטומאה. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא על דברי רבי חנינא וְאָמַר, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן של תרומה, שֶׁנִּפְסַל נטמא על ידי נגיעה בִּטְבוּל יוֹם – אדם או כלי שהיו טמאים, וטבלו מבעוד יום, ונטהרים רק לאחר ששקעה השמש, והשמן שנגע בהם קודם ששקעה החמה נעשה 'שלישי' לטומאה, ואת אותו שמן הדליקו בְּ'נֵר' – כלי ששמים בו את השמן, העשוי ממתכת, שֶׁאותו נר נִּטְמָא בִנגיעת אדם שהוא טְמֵא מֵת, והרי נר זה הוא אב הטומאה כמו האדם [כיון שכל כלי מתכת הנוגע בטמא מת, נעשה כמותו ממש, ואינו יורד בדרגה], אַף עַל פִּי שֶׁכשעושים כן הרי הם מּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ של שמן התרומה, שעד עתה היה שלישי לטומאה, ועתה שהוא נוגע בנר, הוא נעשה ראשון לטומאה. וזהו חידוש גדול יותר מחידושו של רבי חנינא בתחילת המשנה, שרבי חנינא אמר רק שהתירו לטמא את ה'שלישי' ולעשותו 'שני', ורבי עקיבא אמר שהתירו לעשות את ה'שלישי' ל'ראשון'.
משנה ז: אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ, שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְמֵאָה בַפֶּסַח. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, אֵינָהּ הִיא הַמִּידָה. וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. עַל מַה נֶחֱלָקוּ, עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְמֵאָה, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת:
במשנה הקודמת התבאר שמותר לשרוף קדשים טמאים או תרומה טמאה אף אם תוך כדי השריפה הוא גורם להם לטומאה חמורה יותר. אמנם לא התבאר האם באופן שהיו טמאים רק מדרבנן, מותר לגרום להם טומאה מהתורה. משנתנו מביאה בזה מחלוקת, ולפי זה יבואר האם ניתן ללמוד מכאן דין הנוגע לשריפת חמץ: אָמַר רַבִּי מֵאִיר, רבי חנינא שאמר במשנה לעיל שמותר לשרוף קדשים שהם שלישי לטומאה עם ראשון לטומאה, אף שהוא מוסיף עליהם טומאה, אמר את דינו באופן שהקדשים נטמאו ממשקים טמאים, ואף שמהתורה משקה טמא אינו מטמא אוכל, מכל מקום כיון שמדרבנן הוא מטמא, והרי קדשים אלו טמאים מדרבנן, מותר להוסיף עליהם אפילו טומאה דאורייתא, ומִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ דין נוסף, שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְמֵאָה בַפֶּסַח, כלומר, כשמגיעה השעה השישית בערב פסח, שזהו זמן ביעור חמץ מדרבנן, מותר לשרוף תרומה טמאה יחד עם תרומה טהורה, אף שבכך הוא גורם לתרומה הטהורה טומאה דאורייתא, כיון שבין כך התרומה עומדת לשריפה מדרבנן, וכמו שהתיר רבי חנינא לשרוף בשר קדשים שהוא טמא מדרבנן אף באופן שנגרמת לו טומאה דאורייתא. מביאה המשנה את דעת החולק על רבי מאיר: אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי לרבי מאיר, אֵינָהּ הִיא הַמִּידָה – לא ניתן ללמוד דין זה מדברי רבי חנינא, כיון שרבי יוסי סובר שטומאה על ידי משקים היא דאורייתא, ונמצא שאותו שלישי לטומאה שדיבר עליו רבי חנינא הוא טמא מן התורה, ולכן מותר להוסיף עליו טומאה נוספת וחמורה יותר. אבל בתרומה טהורה בערב פסח, שמן התורה היא ראויה לאכילה עד סוף השעה השישית, אין כל היתר לטמא אותה, אף שחכמים תיקנו שישרפו אותה בתחילת השעה השישית, ולכן יש לשורפה בפני עצמה, ולא לגרום לה טומאה על ידי שישרפוה עם תרומה טמאה.
ממשיך רבי יוסי לבאר מחלוקת נוספת בענין שריפת תרומה טמאה: וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שלהלן תובא מחלוקתם, שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ – תרומה טהורה לְעַצְמָהּ, וְזוֹ – ותרומה טמאה לְעַצְמָהּ, ואין גורמים טומאה לתרומה הטהורה. ומבאר רבי יוסי: עַל מַה נֶחֱלָקוּ רבי אליעזר ורבי יהושע, עַל התרומה הַתְּלוּיָה – שהיא ספק טמאה ספק טהורה, וְעַל התרומה הַטְמֵאָה, שאם יש לאדם בערב פסח שתי תרומות אלו, נחלקו בדינו, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ, שכשם שאדם מוזהר שלא לטמאות תרומה טהורה, כך הוא מוזהר שלא לטמא תרומה מסופקת. וְאילו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יישרפו שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת, כיון שאין אדם מוזהר שלא לטמא תרומה שיש בה כבר ספק טומאה. אבל בתרומה טהורה ממש, סובר רבי יוסי שלדברי הכל אסור לטמאותה אפילו כשהגיע הזמן שאמרו חכמים לשורפה [ואילו רבי מאיר סובר שהתירו זאת, כיון שמדרבנן היא עומדת לשריפה, וכמו שהתבאר].
