משנה ב: חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בַּהֲנָאָה. שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְאֹר):
חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי, אף שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּהֲנָאָה, ואף באכילה, כיון שלא נעשתה בו עבירה. וְאילו חמץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שעבר עליו הפסח, אָסוּר אפילו בַּהֲנָאָה, וכל שכן שאסור באכילה, וקנס הוא שקנסו אותו חכמים, שעבר על איסור תורה, שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְאֹר', וכיון שהשהה את חמצו בפסח, אסרוהו עליו חכמים אפילו בהנאה.