משנה ג: נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה. חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, הֲרֵי הוּא כִמְבֹעָר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו:
במשנה הקודמת התבאר שחמץ של גוי שעבר עליו פסח מותר בהנאה, ושל יהודי אסור בהנאה. משנתנו מבארת את הדין בחמץ שבעלותו אינה מוחלטת: נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל – גוי שהלוה לישראל כסף, עַל חֲמֵצוֹ – והישראל נתן לו כמשכון מאכלי חמץ, ואמר לו שאם יעבור זמן הפרעון ולא יפרע לו, יזכה הנכרי בחמץ מעכשיו, מזמן שמשכנו בידו, ושהה החמץ בבית הנכרי כל הפסח, אַחַר הַפֶּסַח, כשהגיע זמן הפרעון ולא פרע הישראל את חובו לנכרי, מֻתָּר החמץ בַּהֲנָאָה, כיון שעתה התברר למפרע שהיה החמץ קנוי לנכרי משעה שהפקידו בידו כמשכון, והרי זה כחמץ של נכרי שעבר עליו פסח, שהוא מותר בהנאה.
מביאה המשנה עתה אופן הפוך: וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי כסף, עַל חֲמֵצוֹ – ונתן לו הנכרי מאכלי חמץ כמשכון, שאם לא יפרענו בזמנו יהיה החמץ שייך לישראל למפרע משעה שנתנו לו כמשכון, ושהה החמץ בפסח בבית הישראל, אַחַר הַפֶּסַח, כשהגיע זמן הפרעון ולא פרע הנכרי לישראל את החוב, אָסוּר החמץ בַּהֲנָאָה, שהרי התברר עתה למפרע שהיה החמץ של הישראל כבר בפסח, וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה.
המשנה מבארת עתה את דינו של חמץ שאינו מבוער, אך לא ניתן להגיע אליו בקלות: חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת של אבנים, וקשה ליטול אותו משם, הֲרֵי הוּא כִמְבֹעָר, ואין צורך לחפש אחריו ולבערו, [אך מכל מקום צריך לבטלו, מחשש שבאמצע הפסח יוציאו את האבנים של המפולת, ויעבור עליו הבעלים ב'בל יראה']. מבארת המשנה מה הוא שיעור 'מפולת' שאם יש תחתיה חמץ הרי הוא כמבוער: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל חמץ הנמצא תחת גל אבנים שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו ולהוציאו, והיינו שיעור של שלשה טפחים, הרי הוא נחשב כמבוער, אך בשיעור פחות מזה יש לחפש את החמץ ולהוציאו משם, ולבערו.
משנה ד: הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח בְּשׁוֹגֵג, מְשַׁלֵם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. בְּמֵזִיד, פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים וּמִדְּמֵי עֵצִים:
להבנת משנתנו יש להקדים, שאדם זר [שאינו כהן] האוכל תרומה, המותרת רק לכהנים, דינו תלוי, אם אכלה במזיד, שידע שזו תרומה, משלם את שווייה הממוני של התרומה. ואם היה שוגג, שלא ידע שזו תרומה, משלם את 'כמות' פירות התרומה שאכל, ללא קשר לשווי הממוני שלה.
אדם זר הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח, שבאותו זמן התרומה אסורה באכילה ובהנאה ואין לה שווי ממוני כלל, אם אכל בְּשׁוֹגֵג, שאז חיובו לשלם לפי 'כמות', מְשַׁלֵם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ, כיון שלגבי חיובו לשלם כמות של פירות אין חילוק אם הפירות שאכל מותרים או אסורים בהנאה. אבל אם אכל בְּמֵזִיד, שאז חיובו לשלם לפי שווי התרומה שאכל, פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים, שהרי לתרומת חמץ בפסח אין שווי ממוני כלל, ואין לו מה לשלם, וּפטור אפילו מִדְּמֵי עֵצִים, כלומר, אף אם היתה זו תרומה טמאה שאינה ראויה לאכילה אלא להסקה, מכל מקום אינו חייב לשלם אפילו כמה שהיו שווים הפירות שאכל כדי להשתמש בהם כעצי הסקה, כיון שאף שימוש זה אסור בפסח, שהרי חמץ בפסח אסור אף בהנאה.
