פרק ד, משנה א: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת:
משנתנו מבארת שדין עשיית מלאכה בערב פסח תלוי במנהג, ואגב כך מובאים [במשנה זו ובמשניות הבאות] דינים וכללים שונים בענין מנהגי המקומות: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת היום, עוֹשִׂין – רשאים לעשות מלאכה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מלאכה בערב פסח עד חצות, אֵין עוֹשִׂין – אסור להם לעשות מלאכה. ונהגו כן כדי שלא ישכח האדם לבער את החמץ, להקריב את קרבנו ולאפות מצות מצווה. אבל לאחר חצות היום אסור מן הדין לעשות מלאכה בכל מקום, כיון שזהו זמן שחיטת קרבן הפסח. אדם הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ שהלך מִמְּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם, כלומר, בכל מקרה צריך הוא להחמיר, ולכן אם בא ממקום שאין עושים מלאכה, לא יעשה מלאכה אף אם הגיע למקום שעושים. ואם הגיע למקום שאין עושים בו מלאכה, לא יעשה, אף אם בא ממקום שעושים. וְאף שאמרו חכמים בדרך כלל אַל יְשַׁנֶּה אָדָם ממנהג המקום שבא אליו, לא אמרו כן אלא מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת – שדבר זה גורם למחלוקת, ואילו כאן אין חשש כזה, כיון שאף אם ימנע מלעשות מלאכה במקום שנהגו לעשות מלאכה לא ייראה הדבר כשינוי המנהג, אלא יחשבו האנשים שאין לו מלאכה לעשות.
