פרק ד, משנה א: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת:
משנתנו מבארת שדין עשיית מלאכה בערב פסח תלוי במנהג, ואגב כך מובאים [במשנה זו ובמשניות הבאות] דינים וכללים שונים בענין מנהגי המקומות: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת היום, עוֹשִׂין – רשאים לעשות מלאכה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מלאכה בערב פסח עד חצות, אֵין עוֹשִׂין – אסור להם לעשות מלאכה. ונהגו כן כדי שלא ישכח האדם לבער את החמץ, להקריב את קרבנו ולאפות מצות מצווה. אבל לאחר חצות היום אסור מן הדין לעשות מלאכה בכל מקום, כיון שזהו זמן שחיטת קרבן הפסח. אדם הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ שהלך מִמְּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם, כלומר, בכל מקרה צריך הוא להחמיר, ולכן אם בא ממקום שאין עושים מלאכה, לא יעשה מלאכה אף אם הגיע למקום שעושים. ואם הגיע למקום שאין עושים בו מלאכה, לא יעשה, אף אם בא ממקום שעושים. וְאף שאמרו חכמים בדרך כלל אַל יְשַׁנֶּה אָדָם ממנהג המקום שבא אליו, לא אמרו כן אלא מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת – שדבר זה גורם למחלוקת, ואילו כאן אין חשש כזה, כיון שאף אם ימנע מלעשות מלאכה במקום שנהגו לעשות מלאכה לא ייראה הדבר כשינוי המנהג, אלא יחשבו האנשים שאין לו מלאכה לעשות.
משנה ב: כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמְּקוֹם שֶׁכָּלוּ לִמְקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ, אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ לִמְקוֹם שֶׁכָּלוּ, חַיָּב לְבָעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹמְרִים לוֹ, צֵא וְהָבֵא לָךְ אַף אָתָּה:
המשנה מביאה דברים נוספים שיש בהם חילוקי מנהגים בין המקומות: יש להקדים, שבשנת השמיטה כל פירות השדה הן הפקר ומותר לאדם לאוספם לביתו כדי לאוכלם, אמנם לאחר שאותו מין פירות שאסף האדם לביתו כלה מן השדה, חייב האדם לבער את הפירות מאותו המין שאסף לביתו ולהפקירם. לדוגמא, אדם שליקט תאנים של שביעית, יכול לאוכלם כל זמן שתאנים מצויות בעצים, אך כשכלו התאנים מן העצים, חייב לבער את התאנים שבביתו. כַּיּוֹצֵא בוֹ – דבר נוסף הדומה לדין האמור במשנה לעיל, אדם הַמּוֹלִיךְ עימו פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, ומביאם מִמְּקוֹם שֶׁכָּלוּ פירות אלו מן השדות, לִמְקוֹם שֶׁעדיין לֹּא כָלוּ פירות אלו מן השדות, והדין הוא שבמקום שכלו הפירות מן השדה חייב אדם לבער את אותו מין פירות שבביתו, ובמקום שעדיין לא כלו הפירות אין עדיין חיוב ביעור, אוֹ שהביא פירות אלו מִמְּקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ, לִמְקוֹם שֶׁכָּלוּ, בשני המקרים חַיָּב לְבָעֵר, כיון שמחמירים עליו לנהוג בין כמקום שבא משם ובין במקום שהגיע אליו. וסובר תנא קמא, שאם כבש אותו אדם שלשה מיני ירקות בחומץ, ושנים מאותן ירקות כלו מן השדה ואילו המין השלישי לא כלה, אינו צריך לבער כלל, ויכול לאכול את שלשתם, עד שיכלו שלשת המינים מן השדה. אמנם רַבִּי יְהוּדָה חולק על כך ואוֹמֵר, אוֹמְרִים לוֹ לאותו אדם שיש לו שלשה מיני ירקות הכבושים יחד, צֵא וְהָבֵא לָךְ אַף אָתָּה את אותם שני מינים מן השדה, והרי לא תמצאם כיון שכלו מן השדה, ולכן עליך לבער את אותם שני מינים, אף שהם כבושים יחד עם מין שלישי שעדיין לא כלה.
