משנה ג: שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִים וְלַטְמֵאִים, פָּסוּל. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִים וְלָעֲרֵלִים, לַטְמֵאִים וְלַטְהוֹרִים, כָּשֵׁר. שְׁחָטוֹ קֹדֶם חֲצוֹת, פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) בֵּין הָעַרְבָּיִם. שְׁחָטוֹ קֹדֶם לַתָּמִיד, כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד מְמָרֵס בְּדָמוֹ, עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד. וְאִם נִזְרַק, כָּשֵׁר:
משנתנו מביאה מחשבות נוספות שאם חשבם העובד בשעת אחת מארבע עבודות, של שחיטה, קבלת הדם, הולכתו וזריקתו, הקרבן פסול.
שְׁחָטוֹ – שחט את קרבן הפסח שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו – לאנשים שאינם יכולים לאכול כזית בשר, כגון זקנים או חולים, והם היחידים שנימנו על אכילת קרבן זה, וְכן אם שחטו שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו – לאנשים שלא נימנו מתחילה על קרבן זה, וקרבן הפסח אינו נאכל אלא למי שנמנה עליו קודם שחיטתו, וכן אם שחטו על דעת שייאכל לָעֲרֵלִים – ליהודים שלא נימולו, אף אם באונס [כגון שסכנה להם למול], וְלַטְמֵאִים – או לאנשים טמאים, שאסור להם לאכול את קרבן הפסח, הרי הקרבן פָּסוּל.
אבל אם שחטו גם לְאוֹכְלָיו – לאנשים היכולים לאוכלו, וְגם שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, או ששחטו גם לִמְנוּיָיו וְגם שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, או ששחטו לַמּוּלִים וְלָעֲרֵלִים, או לַטְמֵאִים וְלַטְהוֹרִים, הרי הוא כָּשֵׁר, ואין זה דומה לשוחט במחשבת 'לשמו ושלא לשמו' ששנינו במשנה לעיל (מ"ב) שהוא פסול, כיון ששם מחשבת הפסול היא בגוף הקרבן, אבל כאן המחשבה היא בדבר שהוא מחוץ לקרבן, והיינו באוכלי הקרבן, ולכן אם חשב גם על אוכלים כשרים, אין הקרבן נפסל.
דין נוסף, שְׁחָטוֹ לקרבן הפסח קֹדֶם חֲצוֹת היום של י"ד ניסן, פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר 'וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם', והיינו מזמן שמתחילה השמש לנטות לצד מערב, שזהו לאחר חצות היום.
אם שְׁחָטוֹ קֹדֶם לַתָּמִיד של בין הערביים, כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אדם אֶחָד מְמָרֵס – מנדנד ומנענע בְּדָמוֹ של קרבן הפסח שהתקבל בכלי, כדי שלא יקרוש הדם, ולא יזרקנו על המזבח עַד שֶׁיִּזָּרֵק תחילה דַּם הַתָּמִיד. וּבדיעבד, אִם נִזְרַק דם הפסח קודם לדם התמיד, כָּשֵׁר.
