משנה ה: הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלש כִּתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל. נִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה, נִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה, נָעֲלוּ דַלְתוֹת הָעֲזָרָה. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי כֶסֶף וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּה כֶּסֶף כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב זָהָב. לֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִם, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם:
משנתנו מתארת את סדר הקרבת קרבן הפסח: קרבן הַפֶּסַח, נִשְׁחָט – דינו להישחט בְּשָׁלש כִּתּוֹת – קבוצות, ובכל קבוצה לפחות שלשים בני אדם. ואף אם יש ציבור מועט שיכול לשחוט כקבוצה אחת, מצוה שיתחלקו לשלש קבוצות, שֶׁנֶּאֱמַר בפסוק 'וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל', הרי שנאמרו כאן שלש לשונות של קבוצות, 'קָהָל', וְ'עֵדָה', וְ'יִשְׂרָאֵל'.
מבארת המשנה, תחילה נִכְנְסָה לעזרה הכַּת הָרִאשׁוֹנָה, והיו האנשים נכנסים עד שנִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה, ואז נָעֲלוּ את דַלְתוֹת הָעֲזָרָה, והכהנים תָּקְעוּ בחצוצרות, וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.
הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, ממקום השחיטה ועד סמוך למזבח, כדי לזרוק את הדם על גבי המזבח, וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי [-כפות גדולות לקבלת הדם] עשויים כֶסֶף, וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּה בזיכי כֶּסֶף, כֶּסֶף, ללא בזיכי זהב. וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב, זָהָב. ולֹא הָיוּ בזיכי הכסף ובזיכי הזהב מְעוֹרָבִין, כיון שכך נאה יותר.
דין נוסף, וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִם – תחתית רחבה, שניתן להניח עליה את הכלי, אלא היתה התחתית חדה, שאי אפשר להניח עליה את הכלי ללא שתישפך תכולתו, ועשו כן מחשש שֶׁמָּא יַנִּיחוּם הכהנים כשיש בהם דם, וְיִקְרַשׁ הַדָּם, ולא יוכלו לזורקו על המזבח.
