פרק ז, משנה א: כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח, מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תוֹלִין חוּצָה לוֹ:
נאמר בתורה בענין אכילת קרבן הפסח 'אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ'. משנתנו מבארת כיצד מקיימים מצוה זו: כֵּיצַד צוֹלִין אֶת קרבן הַפֶּסַח, מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל עץ רִמּוֹן, [אך אין מביאים שפוד של עץ אחר, כיון שעצים אחרים מפרישים מים כשהם מתחממים, והרי זה כעין 'בישול', וכן אין מביאים שפוד ממתכת כיון שהוא מתחמם מאד, והוא עצמו צולה את הקרבן מבפנים, ואין זה 'צלי אש' אלא 'צלי מתכת'], ואת אותו שפוד של רמון תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו של הקרבן ועַד שיוצא מבֵּית נְקוּבָתוֹ – מקום הוצאת הרעי שבבהמה, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו – רגליו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו [-האברים הפנימיים] לְתוֹכוֹ – בתוך הקרבן, [לאחר שהוצאו ממנו כדי לנקותם], דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אם כרעיו ובני מעיו נמצאים בתוך הקרבן, כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, שהרי אין האש נוגעת בהם, אלא הם מונחים בתוך הבהמה כמו בשר הנמצא בתוך קדירה, ומתבשלים מהחום, ואילו התורה ציותה שיהא הקרבן כולו 'צלי אש', אֶלָּא תוֹלִין את אותם איברים חוּצָה לוֹ – מחוץ לקרבן, מבחוץ, על השפוד, וכך כל הקרבן נעשה 'צלי אש'.
