משנה ג: מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, וְהַשֵּׁנִי, מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַבָּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן, וְנֶאֱכָלִין צָלִי עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת:
משנתנו מביאה חילוקי דינים שונים בין פסח ראשון לבין פסח שני: מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן המוקרב בי"ד בניסן, לְבין פסח שֵּׁנִי, המוקרב בי"ד באייר, שהפסח הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, כלומר, המקריב את קרבן הפסח בזמן שיש לו חמץ בבית עובר בלא תעשה, וְאילו בהקרבת הפסח הַשֵּׁנִי, מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַבָּיִת, ואין כל חיוב לבער את החמץ. חילוק נוסף, הפסח הָרִאשׁוֹן טָעוּן אמירת הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהפסח הַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן אמירת הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. עתה מונה המשנה דינים שבהם שוה פסח ראשון לפסח שני: זֶה וָזֶה – הראשון והשני טָעוּן אמירת הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן – בעת הקרבתם, וְנֶאֱכָלִין צָלִי, עַל [-יחד עם] מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, וּשניהם דוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שאם חל י"ד ניסן או י"ד אייר בשבת, מקריבים את קרבן הפסח בשבת.