מסכת פסחים, פרק ט, משנה ז

משנה ז: הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים:
קרבן הפסח בא רק מן הזכרים, ורק מבהמה בת שנתה, כלומר משבעה ימים לאחר לידתה ועד שתהיה בת שנה. משנתנו דנה באדם שהקדיש לקרבן הפסח בהמה שאינה ראויה: הַמַּפְרִישׁ עִזָה או כבשה נְקֵבָה לְפִסְחוֹ, אוֹ שהקדיש זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, שאלו אינם ראויים להקרבת קרבן הפסח, יִרְעֶה הקרבן עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב – שיפול בו מום, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה – יקנו בדמיו קרבן עולה של נדבה. אדם הַמַּפְרִישׁ את פִּסְחוֹ כראוי, וָמֵת, קודם שהספיק להקריבו, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, כיון שקרבן פסח קרב רק למנויים עליו, וכאן מת אותו אדם שהיה מנוי עליו (ומדובר שבנו לא היה מנוי על הקרבן], אֶלָּא יקריבנו בנו לְשֵׁם שְׁלָמִים.