משנה א: הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ, הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזוֹ, אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְרוּטָה, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ, אִם יֵשׁ שָׁוֶה פְרוּטָה בְּכֻלָּן, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה, אֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת, עַד שֶׁיְּהֵא בְאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְרוּטָה:
הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אשה, בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ – על ידי שהוא עצמו נותן לה את כסף הקדושין או את שטר הקדושין, או על ידי שנותנם לה על ידי שליח. הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ – בין אם היא עצמה מקבלת את כסף או שטר הקדושין, ובין אם שלוחה מקבלם עבורה [ובשניהם הקדימה המשנה את האופן שעושים כן בעצמם, כיון שראוי לאדם להתעסק בעצמו במצוה, ולא על ידי שליחים, ומקבל על כך יותר שכר].
הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ – מקבל קדושין עבור בתו, כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, והיינו מזמן שתהיה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, ועד ששה חודשים לאחר מכן, בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ [אמנם יכול האב לקדש את בתו אף כשהיא קטנה, אך אמרו חכמים שלא יעשה כן האדם, ולא יקדשנה עד שתגדל ותאמר למי רצונה להתקדש].
המשנה דנה עתה באדם הנותן לאשה כמה תמרים לשם קידושין, ומפרטת אופנים שונים, ודיניהם.
הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה 'הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ', 'הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזוֹ', כיון שאמר לשון 'התקדשי לי' על כל תמרה בפני עצמה, אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְרוּטָה, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו – אם אפילו אחת מהן לא היתה שוה פרוטה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אף שכולן יחד שוות פרוטה, כיון שאמר לשון קדושין נפרדת לכל תמרה בפני עצמה, אינה מקודשת.
אם אמר לה 'התקדשי לי בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ', כיון שצירף את כולן ללשון קדושין אחת, אִם יֵשׁ שָׁוֶה פְרוּטָה בְּכֻלָּן, [וכל שכן אם יש באחת מהן שוה פרוטה], הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, שאפילו בכולן יחד אין שוה פרוטה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
הָיְתָה האשה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה – כל תמר שקיבלה ממנו היתה אוכלת מיד, ונמצא שבסוף מעשה הקדושין, כשקיבלה את כל התמרים, אין בידה אלא התמר האחרון, אֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת, עַד שֶׁיְּהֵא בְאַחַת מֵהֶן, כלומר באחרונה שהיא מקבלת, שָׁוֶה פְרוּטָה, אבל אם אין בה שוה פרוטה, אף שהקודמות היו שוות פרוטה, מכל מקום אין האשה מתקדשת אלא בממון הקיים בעין, ואילו תמרים אלו שכבר אכלה אינם נחשבים אלא כ'הלואה' שהיא צריכה להחזיר [אם לא יחולו הקדושין], ואין אדם מקדש אשה בממון שיש לו בידה כהלואה. אך התמר האחרון הנמצא בידה הרי הוא ממון ממש, ואם הוא שוה פרוטה, הרי היא מקודשת בו.
