משנה ח: הָאוֹמֵר בְּנִי זֶה מַמְזֵר, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וַאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם אוֹמְרִים עַל הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ מַמְזֵר הוּא, אֵינָם נֶאֱמָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִים:
נאמר בתורה (דברים כא יז) 'כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם', ומלשון 'יכיר' דרשו חכמים שנאמן האב לומר מי מבניו הוא בכור. משנתנו מבארת האם נאמן האב גם לפסול את בנו:
אב הָאוֹמֵר 'בְּנִי זֶה מַמְזֵר', כגון שמודה שהוא בנו, אלא שטוען שנולד מאחת העריות האסורה עליו באיסור כרת, או שטוען שאינו בנו כלל, אֵינוֹ נֶאֱמָן, לפי שלא האמינתו תורה לפסול את בנו, ובתורת 'עד' אינו נאמן לפי שקרוב הוא לבנו, וקרוב פסול לעדות. וַאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם, האב והאם, אוֹמְרִים עַל הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ שמַמְזֵר הוּא, אֵינָם נֶאֱמָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִים, לפי שבלשון 'יכיר' האמינה התורה לאב גם לענין זה, לפסול את בנו ולומר שהוא ממזר.
