גמרא
קַיְימָא לָן – מקובל בידינו להלכה, שאֵין עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג, אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג, ולכן בזמן הזה, שאין היובל נוהג, אין נוהגים כלל דיני עבד עברי.
[אגב כך שהוזכר בגמרא שישראל הנמכר לגוי, ומת הגוי, אין הישראל משועבד לבנו של הגוי, מביאה הגמרא דינים שונים בעניני ירושת הגוי:] אָמַר רָבָא, עוֹבֵד כּוֹכָבִים, יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו דְּבַר תּוֹרָה, ולומדים זאת ממה שֶׁנֶּאֱמַר לגבי ישראל שמכר עצמו לגוי, 'וְחִשַּׁב עִם קוֹנֵהוּ' (ויקרא כה נ), ודרשו חכמים, וְלֹא עִם יוֹרְשֵׁי קוֹנֵהוּ, כלומר שאין יורשי הגוי יורשים את עבדיו הישראלים, ומכך שהוצרכה התורה למעט זאת, מִכְּלָל – משמע מכך דְּאִית לֵיהּ יוֹרֵשׁ – שיש לו יורש, והיינו בנו.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מֵהָכָא – מכאן, מפסוק זה יש ללמוד שהגוי יורש את אביו, שנאמר (דברים ב ה) 'כִּי יְרוּשָׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר', הרי שעשיו ירש את יצחק וקיבל ממנו את הר שעיר. דוחה הגמרא את הראיה, וְדִּלְמָא יִשְׂרָאֵל מוּמָר שָׁאנֵי – שמא נאמר שדינו של ישראל מומר שונה מדינו של גוי, וכיון שעשיו היה בנו של יצחק אין דינו כגוי אלא כישראל מומר, ולכן הוא ירש את אביו, ואין להוכיח מכך שכל גוי יורש את אביו. אֶלָּא מֵהָכָא – מפסוק זה יש ללמוד זאת, שנאמר (דברים ב ט) 'כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרוּשָׁה', והרי לוט ובניו היו גויים, ואף על פי כן כתבה עליהם התורה לשון ירושה.
מוסיפה הגמרא ואומרת, גֵּר, היורש אֶת אביו הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵינוֹ יורשו מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, שהרי גר שהתגייר דינו כקטן שנולד, ואינו מתייחס עוד לאביו, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, והטעם שתקנו זאת חכמים, שֶׁמָּא מתוך כך שיתברר לגר שבכך שהתגייר הפסיד את ירושת אביו, יַחֲזֹר לְסוּרוֹ, לנהוג כגוי, ולכן תיקנו שיירש את אביו. ומוכיחה זאת הגמרא, דְּתַנְיָא בברייתא, גֵּר וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶן העוֹבֵד כּוֹכָבִים, יָכוֹל הַגֵּר לוֹמַר לְאחיו העוֹבֵד כּוֹכָבִים, טוֹל אַתָּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שנפלה לנו בירושה, וַאֲנִי אטול תמורתה מָעוֹת, וכן יכול הוא לומר לו טוֹל אַתָּה יֵין נֶסֶךְ, וַאֲנִי אטול פֵּרוֹת. וּמִשֶּׁבָּאוּ העבודת כוכבים או יין הנסך לִרְשׁוּת גֵּר, והיינו לאחר שכבר חלקו בנכסים, אָסוּר לו לקבל מעות או פירות תמורת העבודת כוכבים או יין הנסך, שהרי הם אסורים בהנאה, וכשמקבל תמורתם דבר אחר הרי הוא כמוכרם ונהנה מהם, ומסיימת הגמרא את ראייתה מהברייתא, וְאִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא – אם תעלה בדעתך לומר שהגר יורש את אביו מדין תורה, אם כן כִּי לֹא בָּאוּ לִרְשׁוּתוֹ – גם כאשר עדיין לא באו העבודה זרה או יין הנסך לרשותו, נַמִּי – גם כן יש לאסור זאת, שהרי יש לו חלק עם אחיו בכל הנכסים, וכִּי קָא שְׁקִיל – כאשר נוטל הוא פירות או מעות מהגוי, חִלּוּפֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הוּא דְּקָא שָׁקִיל – מקבל הוא את תמורת העבודת כוכבים או יין הנסך, והדבר אסור. אֶלָּא ודאי ירושת הגר היא רק מִדְּרַבָּנָן, וּגְזֵרָה הוּא דְּעָבוּד רַבָּנָן – ותקנו חכמים ירושה זו מחשש שֶׁמָּא יַחֲזֹר הגר לְסוּרוֹ.
עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶת הַגֵּר, וְגֵר אֶת הַגֵּר, אֵינוֹ יורש לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. ומוכיחה זאת הגמרא, דְּתַנְיָא בברייתא, הַלֹּוֶה מָעוֹת מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ בָּנָיו עִמּוֹ, כלומר, שלא נולדו לו לאחר שהתגייר, אלא נולדו לו בגויותו והתגיירו יחד עמו, ומת הגר האב, לֹא יַחֲזִיר הלוה את דמי החוב לְבָנָיו, כיון שאין גר יורש את קרובו הגר, וְאִם הֶחֱזִיר, אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
מקשה על כך הגמרא, וְהָתַנְיָא – והרי בברייתא אחרת שנינו שהמחזיר לבניו של הגר רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, אלא כָּאן – מה שאמרו שאין רוח חכמים נוחה מהמחזיר, היינו באופן שֶׁהוֹרָתוֹ וְלֵידָתוֹ של אותו בן היתה שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה [ואין הכוונה שעשה מעשה שאינו הגון, אלא שאין חכמים מחזיקים לו טובה על כך, שלא הצריכוהו לעשות זאת], כָּאן – מה שאמרו שרוח חכמים נוחה מהמחזיר, היינו באופן שֶׁהוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה, וְלֵידָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה, וכיון שדומה הוא לישראל גמור, רוח חכמים נוחה מהמחזיר לו את חוב אביו, אף שמעיקר הדין אינו חייב בכך.
