שנינו במשנה, 'וקונה את עצמה בשתי דרכים'. מבררת הגמרא, מִנְיָנָא דְּסֵיפָא לְמִעוּטֵי מַאי – מה באה המשנה למעט בכך שמנתה את מספר הדרכים שהאשה יוצאת בהם מרשות בעלה. ומבארת, לְמִעוּטֵי חֲלִיצָה – באה המשנה לומר שאין האשה יוצאת מרשות בעלה על ידי חליצה, בשונה מיבמה, היוצאת מזיקתה אל היבם על ידי חליצה. מוסיפה הגמרא ומבארת, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא – היית מעלה בדעתך לומר, תֵּיתֵי בְּקַל וָחֹמֶר מִיבָמָה – נלמד את דין אשת איש, שיוצאת בחליצה, בקל וחומר מיבמה, וכך נאמר, וּמַה יְּבָמָה, שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה מזיקתה ליבם בְּגֵט, יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה, הרי שחליצה מועילה יותר מגט, ואם כן, אִשָּׁה נשואה שֶׁיּוֹצְאָה מרשות בעלה בְּגֵט, אֵינוֹ דִּין – האם אין זה קל וחומר שֶׁתֵּצֵא בַּחֲלִיצָה, וכיון שהיינו עשויים לומר כך, קָא מַשְׁמָע לָן דְּלֹא – השמיעה לנו המשנה, בכך שכתבה לשון 'בשני דרכים', שאשת איש יוצאת מרשות בעלה רק בגט או במיתת הבעל, ולא בחליצה.
מבררת הגמרא, וְאֵימָא הָכִי נַמִּי – שמא נאמר שבאמת גם אשת איש יוצאת בחליצה, וכפי שביארה הגמרא, שניתן ללמוד זאת מיבמה. מבארת הגמרא, אָמַר קְרָא – אמרה התורה בפרשת גירושין 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת' (דברים כד א), ודרשו מכך חכמים שרק 'סֵפֶר' – גט כריתות כּוֹרְתָהּ מבעלה, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ, ואף חליצה אינה מועילה להוציאה מרשות בעלה.
שנינו במשנה שהאשה נקנית לבעלה בכסף, בשטר ובביאה. מבררת הגמרא, בְּכֶסֶף מְנָא לָן – מנין יש ללמוד שהאשה נקנית לבעלה בכסף. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק לגבי אמה עבריה (שמות כא יא) 'וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף', ויש לדרוש מכך שאֵין כֶּסֶף לְאָדוֹן זֶה – רק אמה העבריה אינה נותנת כסף לאדון כשהיא יוצאת מרשותו, אלא יוצאת בסימני גדלות, אֲבָל יֵשׁ כֶּסֶף לְאָדוֹן אַחֵר, וּמַאן נִיהוּ – ומי הוא, האָב, שכאשר הוא מקדש את בתו הוא מקבל כסף, ומכך יש ללמוד שהאשה מתקדשת בכסף.
מביאה המשנה פסוק נוסף שיש ללמוד ממנו שהאשה נקנית בכסף: וְתַנָּא של משנתנו, מַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא – לומד דין זה מפסוק זה, שנאמר בפרשת קדושין (דברים כב יג) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה', ואֵין לשון 'קִיחָה' האמור כאן אֶלָּא בְּכֶסֶף, וְכֵן הוּא אוֹמֵר לגבי קניית שדה עפרון על ידי אברהם אבינו (בראשית כג יג) 'נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִי', ויש ללמוד מכך שלקיחת האשה לאיש לשם קדושין היא על ידי נתינת כסף [והראיה שכך סובר התנא של משנתנו היא ממה שאמר במשנתנו לגבי קדושין לשון 'האשה נקנית', והיינו כיון שלומד זאת מקנין שדה, הנעשה בכסף (גמרא ב.)].
ממשיכה הגמרא ומבררת, בִּשְׁטָר מְנָא לָן – מנין שאשה נקנית בשטר קדושין. ומבארת, דִּכְתִיב – שנאמר לגבי גירושין (דברים כד ב) 'וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר', ומכך שנאמרו שני ענינים אלו בסמיכות, 'וְיָצְאָה', 'וְהָיְתָה', מַקִּישׁ הֲוָיָה לִיצִיאָה – דימתה והשוותה בכך התורה את הקידושין לגירושין, ויש ללמוד מכך, מַה יְּצִיאָה של האשה מרשות בעלה נעשית בִּשְׁטָר – על ידי גט, אַף הֲוָיָה בִּשְׁטָר – גם קידושין חלים על ידי נתינת שטר קדושין.
שנינו על כך ביְרוּשַׁלְמִי (פ"א ה"א) הֲדָא דְּתֵימָא – דין זה האמור כאן, שיש צורך ללמוד מהפסוק שאשה נקנית בשטר, היינו דוקא בִּשְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, אֲבָל אִם יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, כֶּסֶף הוּא – הרי אלו קידושי כסף, וכמו שהתבאר במשנתנו, שאין צורך לתת דוקא כסף, אלא הוא הדין בשוה כסף.
ממשיכה הגמרא ומבארת, בְּבִיאָה מְנָא לָן – מנין שהאשה נקנית בביאה. ומבארת, דִּכְתִיב – שנאמר לגבי קידושין (דברים כד א) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ', ומשמע שהלקיחה היתה על ידי הבעילה, ובסיום הפסוק נאמר 'וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת', הרי שלאחר קידושין אלו יש צורך בגט כדי להתירה להנשא לאחר, מְלַמֵּד בכך הכתוב שֶׁהאשה נִּקְנֵית בְּבִיאָה.
