משנה
משנתנו מבארת שיש דרך לקנות דבר ללא מעשה קנין בו עצמו, אלא על ידי החלפתו בחפץ אחר: כָּל הַנַּעֲשָׂה דָמִים בְּאַחֵר, ובגמרא יבואר שהכוונה למטלטלין, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה – אחר שעשה אחד מהם מעשה קנין בחפץ שהוא רוצה לקנות, נִתְחַיַּב זֶה בַּחֲלִיפָיו – חייב לתת לשני את החפץ שקנה תמורתו, והלה זכה בו בכל מקום שהוא. כֵּיצַד, הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, כגון שמשך אחד מהם את השור, נִתְחַיַּב זֶה בַּחֲלִיפָיו, וזכה השני בפרה שנקנתה תמורת השור.
(רְשׁוּת הַגָּבוֹהַ, בְּכָסֶף – גזבר של הקדש הקונה בהמה לצורך ההקדש, קונה אותה על ידי נתינת כסף אף שאינה בפניו, ורְשׁוּת הַהֶדְיוֹט, בַּחֲזָקָה – אבל סתם אדם אינו קונה בנתינת כסף, עד שיחזיק בחפץ הנקנה, וימשכנו לרשותו.
אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ – אדם האומר על שור שברשותו שיהיה לעולה, או על בית שברשותו שיהא להקדש, אף שלא עשה כל מעשה, הרי זה כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט – כמו מעשה קנין של אדם רגיל, ואינו יכול לחזור בו מהקדשה זו.)
גמרא
שנינו במשנה, 'כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפיו', והבינה עתה הגמרא שהכוונה למטבעות כסף, שנותנים אותו בדמים תמורת החפץ הנקנה, ותמהה על כך הגמרא, שַׁמְעַת מִינָּה – משמע מדין של המשנה, שמַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, והרי אין הלכה כן, ואי אפשר להשתמש במטבע לצורך קנין חליפין. מבארת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכֵי קָאֲמַר – כך היא כוונת המשנה, כָּל הַנִּישּׁוֹם דָּמִים בְּאַחֵר וְכוּ', כלומר, כל דבר שיש צורך לשום ולאמוד את שוויו, והיינו כל המטלטלין, מלבד מטבעות כסף, ובמטלטלין אלו מועיל קנין חליפין. וּכְבָר בָּרֵירְנָא לָהּ – וכבר ביררנו סוגיא זו בְּפֶרֶק הַזָּהָב (בבא מציעא פרק ד), וּפָרִישְׁנָא לָהּ הָתָם שַׁפִּיר – ופירשנו שם את הדברים היטב.
שנינו במשנה, 'רשות הגבוה בכסף', ומביאה הגמרא ברייתא המבארת דין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כֵּיצַד רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ קונה בְּכֶסֶף, גִּזְבָּר שֶׁנָּתַן מָעוֹת בִּבְהֵמָה, לקנותה, אֲפִלּוּ היתה הבהמה באותה שעה רחוקה ממנו ונמצאת בְּסוֹף הָעוֹלָם, קָנָה. וְאילו בְהֶדְיוֹט, לֹא קָנָה בנתינת מעות, עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ. ממשיכה הברייתא ומבארת, כֵּיצַד אֲמִירָתוֹ לְגָבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לְהֶדְיוֹט, זֶה אדם הָאוֹמֵר על שור השייך לו 'שׁוֹר זֶה עוֹלָה', או 'בַּיִת זֶה הֶקְדֵּשׁ', אֲפִלּוּ היה השור או הבית בְּסוֹף הָעוֹלָם, קָנָה ההקדש את השור או את הבית בדיבור בלבד. וְאילו בְהֶדְיוֹט לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ את השור וְיַחֲזִיק בבית.
עתה מבארת הגמרא את דין הקונה חפץ מיד ההקדש: מְשָׁכוֹ הקונה לחפץ הנקנה בְּשעה שהוא שוה מָנֶה, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ ולתת את דמיו עַד שֶׁעָמַד החפץ בְּשווי מָאתַיִם, נוֹתֵן מָאתַיִם, כפי שוויו עתה, [מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לדין זה, כיון שנאמר לגבי הקדש וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ [כוונת הגמרא לפסוק (ויקרא כז יט) 'וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ'], ומוכח מפסוק זה שהקנין לגבי הקדש נעשה בכסף בלבד, ולכן אף שמשכו בשעה שהיה שוה מנה, לא נגמר קניינו עד שיתן את הכסף, וכיון שבשעת נתינת הכסף שוה החפץ מאתים, עליו לשלם כשוויו עתה.
מְשָׁכוֹ הקונה לחפץ בְּשעה שהיה שוה מָאתַיִם, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ [-לשלם את דמיו] עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה, אף שמעיקר דין התורה לא היה צריך לתת אלא מנה, כפי שוויו עתה, שהרי משיכתו לא קנתה לו, מכל מקום נוֹתֵן מָאתַיִם, מַאי טַעֲמָא,] שֶׁלֹּא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ, ובאופן זה לגבי הדיוט היה צריך לתת מאתים, כיון שכבר קנה את החפץ במשיכתו, בשעה שהיה שוה מאתים, ולכן גם בהקדש הדין כן.
פְּדָאוֹ – נתן את דמיו בְּעודו שוה מָאתַיִם, וְלֹא הִסְפִּיק לְמָשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה, נוֹתֵן מָאתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ, והיינו שחל הקנין בנתינת הכסף, אף שעדיין לא משך. פְּדָאוֹ בְּמָנֶה, וְלֹא הִסְפִּיק לְמָשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם, אף על פי שמעיקר הדין חל קניינו בשעת נתינת הכסף, ואף שעדיין לא משך, מכל מקום אֵין נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא מָנֶה.
תמהה הגמרא על הדין האחרון, אַמַּאי – מדוע אינו נותן לו אלא מנה, הָכָא נַמִּי נִימָא – מדוע לא נאמר גם כאן את הסברא שהוזכרה לעיל, שֶׁלֹּא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ, וכשם שהדיוט אינו קונה בכסף, וצריך לשלם מאתים, כך גם לגבי הקדש יצטרך לשלם מאתים. מתרצת הגמרא, אַטּוּ הֶדְיוֹט לָאו בְּמִי שֶׁפָּרַע קָאֵי – וכי הדיוט העושה כן וחוזר בו לאחר נתינת הכסף, נוהג כדין, והלא קיללוהו חכמים ואמרו 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו', וכיון שאף להדיוט אסור לחזור בו, לא החמירו חכמים לגבי הקדש, אלא השאירוהו כעיקר דין התורה, שקונה בכסף, וכיון שנתן מנה בזמן שזה היה שווי החפץ, אינו צריך לתת עתה מאתים.
