תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הוּא לִפְדוֹת – היה האדם צריך לפדות את עצמו, כיון שהיה הוא בכור שלא נפדה על ידי אביו בקטנותו, וּבְנוֹ לִפְדוֹת – ויש לו בן בכור שהוא צריך לפדותו, ויש לו רק חמשה סלעים, הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ – יפדה את עצמו, ולא את בנו. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לדין זה, והלא שתי המצוות מוטלות עליו, מבארת הגמרא, מִצְוָה דְּגוּפֵיהּ עָדִיף – מצוה המתקיימת בגופו, והיינו פדיון עצמו, עדיפה וקודמת למצוה המתקיימת בבנו.
הגמרא מביאה ברייתא בענין פדיון הבן: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מִנַּיִן לנו דין זה, שֶׁאִם הָיוּ לוֹ לאדם חָמֵשׁ נָשִׁים, וְיֵשׁ לוֹ מֵהֶן חֲמִשָׁה בָּנִים, שכל אחד מהם הוא בכור לאמו אך אינו בכור לאביו, שֶׁחַיָּב האב לִפְדוֹת אֶת כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד כ) 'וְכָל בְּכוֹר בָנֶיךָ תִּפְדֶה', ובלשון 'כל' ריבתה התורה שעשוי האדם לפדות כמה בנים, ולא רק אחד, והיינו באופן שיש לו כמה נשים. תמהה הגמרא על הצורך בפסוק כדי ללמד דין זה, פְּשִׁיטָא – והלא דין זה פשוט הוא אף ללא דרשה מיוחדת מהפסוק, שהרי בְּפֶטֶר רֶחֶם תָּלָה רַחְמָנָא – תלתה התורה את מצוות פדיון הבן בכך שהוא בכור לאמו, שנאמר (במדבר יח טו) 'כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה', ואם כן פשוט שאם יש לו כמה נשים, וכל אחת ילדה לו בן בכור, שחייב הוא לפדות את כולם, ומדוע יש צורך בריבוי מיוחד מהפסוק לדין זה. מתרצת הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, נֵילַף – נלמד את דין פדיון הבן בגזירה שוה של המילה 'בְּכוֹר' 'בְּכוֹר' מִנַּחֲלָה, שהרי גם לגבי ירושת פי שנים בבן בכור כתבה התורה לשון 'בכור', שנאמר (דברים כא יז) 'כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה', ואם כן נלמד את דין פדיון הבן מדין ירושה, מַה לְּהַלָּן, לגבי ירושה, אמרה תורה שהדבר תלוי ברֵאשִׁית אוֹנוֹ – כוחו הראשון של האב, ואם יש לו כמה נשים, רק הבכור לאב הוא שיורש פי שנים, ולא הבכור לאמו, אַף כָּאן, לגבי פדיון הבן, יהא הדבר תלוי גם בכך שהוא רֵאשִׁית אוֹנוֹ, ולא רק בכך שהוא בכור לאמו, ותהיה מצות פדיון הבן נוהגת רק במי שהוא בכור לאביו ולאמו, ולא במי שהוא בכור רק לאמו, קָא מַשְׁמָע לָן – השמיעה לנו התורה בכך שכתבה לשון 'כל', שיתכן שיהיו לאדם כמה בנים לפדות, והיינו באופן שיש לו כמה נשים, וכפי שהתבאר, כיון שהדבר תלוי רק בכך שהוא בכור לאמו, ואין צורך כלל שיהא הוא בכור לאביו.
שנינו בברייתא בין חיובי האב על הבן, 'לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה'. מבררת הגמרא, מְנָלָן – מנין שחייב האב ללמד את בנו תורה, דִּכְתִיב (דברים יא יט) 'וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם'. וְהֵיכָא דְּלֹא אַגְמְרֵיהּ אַבוּהָ – ומי שלא לימדו אביו תורה, מִיחַיֵּיב אִיהוּ לְמִגְמַר נַפְשֵׁיהּ – חייב הוא ללמד את עצמו, דִּכְתִיב (דברים ה א) 'וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם [וּשְׁמַרְתֶּם] לַעֲשֹׂתָם', ומלשון 'ולמדתם' יש ללמוד שציותה התורה על האדם ללמד את עצמו, גם אם לא לימדו אביו תורה.
ממשיכה הגמרא ומבררת, וְאִיהִי – וְהָאֵם, מְנָלָן דְּלֹא מִיחַיְּיבָא לְאַגְמוֹרֵי – מנין שאינה חייבת ללמד את בנה תורה, ומבארת, דִּכְתִיב 'וּלְמַדְתֶּם' וניתן לקרוא זאת כאילו נאמר 'וְלִמַּדְתֶּם', והרי זה כלימוד ששני הציווים שוים, שכָּל שֶׁמְּצֻוֶּה לִלְמֹד בעצמו, מְצֻוֶּה לְלַמֵּד את בניו, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה לִלְמֹד, והיינו האם, אֵינוֹ מְצֻוֶּה לְלַמֵּד. ממשיכה הגמרא ומבררת, וְאִיהִי מְנָלָן דְּלֹא מִיפְקְדָהּ – ומנין שהאשה עצמה אינה מצווה ללמוד תורה, ומבארת, דִּכְתִיב 'וּלְמַדְתֶּם', ויש לדרוש זאת כאילו נאמר 'וְלִמַּדְתֶּם', והשמיעה בכך התורה, שכָּל שֶׁאֲחֵרִים מְצֻוִּין לְלַמְּדוֹ, ששייך לומר בו 'ולימדתם', מְצֻוֶּה לִלְמֹד בעצמו, וְכָל שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצֻוִּים לְלַמְּדוֹ, אֵין מְצֻוֶּה לִלְמֹד בעצמו. ממשיכה הגמרא ומבארת, וּמִנַּיִן שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצֻוִּין לְלַמְּדָהּ – ללמד את הבת תורה, ומבארת, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (דברים יא יט) 'וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם', ויש לדרוש מכך, 'בְּנֵיכֶם', וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם.
