תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא לגבי מצוות כיבוד אב ואם, מְכַבְּדוֹ בְּחַיָּיו של האב, ומְכַבְּדוֹ בְּמוֹתוֹ, ומבארת הברייתא, 'בְּחַיָּיו' כֵּיצַד, הַנִּשְׁמָע בִּדְבַר אָבִיו לְמָקוֹם – ההולך למקום מסוים בשליחות אביו, לעשות עבורו דבר מסוים התלוי ברצון אחרים, לֹא יֹאמַר לאותם בני אדם, מַהֲרוּנִי [-מהרו לעשות זאת עבורי] בִּשְׁבִיל עַצְמִי, או פִּטְרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי, או שַׁלְּחוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי, ואף על פי זיודע הוא שיעשו זאת עבורו, אֶלָּא בְּכוּלְּהוּ – בכל הדברים הללו יאמר שיעשו כן בִּשְׁבִיל אַבָּא, משום כבודו [אמנם זהו רק בתנאי שהוא יודע שאכן אותם בני אדם יכבדו את אביו ויעשו זאת עבורו, שאם לא כן אין זה כבוד לאביו, אלא בזיון]. 'בְּמוֹתוֹ' כֵּיצַד, הָיָה אוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו, לֹא יֹאמַר סתם 'כָּךְ אָמַר אַבָּא', אֶלָּא יאמר 'כָּךְ אָמַר אַבָּא מָרִי, הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ', כלומר, עלי יבוא כל דבר רע הראוי לבוא כעונש על נפשו. וְהַנֵּי מִילֵי – ודין זה, שצריך לומר כשמזכיר את שם אביו 'הריני כפרת משכבו', היינו רק תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ למיתת אביו, אֲבָל מִכָּאן וְאֵילָךְ, שגם אם חטא כבר בא על עונשו, שהרי אין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא שנים עשר חודשים, יאמר כשמזכיר את שם אביו 'זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא'.
גַּרְסִינָן בְּמסכת סַנְהֶדְרִין (פא.), תַּנְיָא בברייתא, הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, לֹא יֹאמַר לוֹ הבן 'אַבָּא, עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה', שהרי בכך הוא מבייש אותו ומצערו, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ כאילו לפי תומו אַבָּא, כָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה, ומתוך כך ישים אביו ליבו לדבר.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שתי מצוות נאמרו על האדם לגבי אביו ואמו, 'כבד את אביך ואת אמך' (שמות כ יב), ו'איש אמו ואביו תיראו' (ויקרא יט ג), ומבררת הברייתא, אֵיזֶהוּ 'מוֹרָא' וְאֵיזֶהוּ 'כִּבּוּד', ומבארת, 'מוֹרָא', היינו שלֹא עוֹמֵד הבן בִּמְקוֹמוֹ המיוחד של אביו, ששם עומד הוא עם חבריו לעצה וכדומה, וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ המיוחד לו, וְלֹא סוֹתֵר דְּבָרָיו, וְלֹא מַכְרִיעוֹ – אם אביו חולק עם אדם אחר, לא יאמר שנראים יותר דבריו של אותו אדם. ואיזהו 'כִּבּוּד', מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה, מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶּה, מַכְנִיס וּמוֹצִיא.
מבררת הגמרא, מִשֶּׁל מִי מוציא הבן את ההוצאות לכבוד אביו, האם משל עצמו או משל אביו, רַב יְהוּדָה אָמַר, מִשֶּׁל בֵּן – צריך הבן להוציא מכספו כדי לכבד את אביו ואמו. רַב הוֹשַׁעְיָא אָמַר, מִשֶּׁל אָב, והחיוב המוטל על הבן הוא רק לטרוח טירחת גופו, ואף להפסיד מזמנו לצורך כיבוד אביו ואמו, אך אינו צריך להוציא ממון עבור זה.
אוֹרוּ [-הורו] לֵיהּ רַבָּנָן לְרַבִּי יִרְמְיָה, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שהורו כן חכמים לִבְרֵיהּ [-לבנו] דְּרַבִּי יִרְמְיָה, כְּמַאן דְּאָמַר – כדעת הסובר שכיבוד אב הוא מִשֶּׁל אָב. וְהֵיכָא דִּרְוִיחַ הַבֵּן – אמנם באופן שהבן עשיר, וְהָאָב לֵית לֵיהּ – ואין לאב ממון לצורך עצמו, והבן אינו רוצה להוציא הוצאות לצורך כבוד אביו, כַּיְיפִינָן לֵיהּ לַבֵּן – כופים את הבן, וְשָׁקְלִינַן מִינֵּיהּ – ונוטלים מממונו של הבן בְּתוֹרַת צְדָקָה, וְיָהֲבִינַן לְאַבוּהָ – ונותנים ממון זה לאביו, שהרי יש כח ביד בית דין לכפות אדם לתת צדקה מממונו, כִּי הָא – כמו מעשה זה [של כפיה על הצדקה], דְּרָבָא כַּפְיֵהּ [-כפאו] לְרַב נָתָן בַּר אַמִּי, וְאַפִּיק מִינֵּיהּ – והוציא ממנו אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי לִצְדָקָה, וְכֵן שַׁדַּרוּ – וכן שלחו הלכה זו מִמְּתִיבְתָּא.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתִּתְיָה אוֹמֵר, אם היה אַבָּא אוֹמֵר הַשְׁקֵנִי מַיִם, וּמִצְוָה אחרת מוטלת עלי לַעֲשׂוֹת, מַנִּיחַ אֲנִי את כְּבוֹד אַבָּא, וְעוֹשֶׂה אֲנִי אֶת הַמִּצְוָה, והטעם לכך, כיון שֶׁגם אֲנִי וְגם אַבָּא חַיָּיבִין בַּמִּצְוָה, ואין כבוד האב דוחה מצוה אחרת. אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה שֶׁתֵּיעָשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים, כגון שמחת חתן או לוויית המת, מוטב שתֵּיעָשֶׂה המצוה האחרת עַל יְדֵי אֲחֵרִים ויעסוק האדם בכבוד אביו. אָמַר רַב אָחָא בַּר מַתְנָא, הֲלָכָה כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה.
גַּרְסִינָן בִּמְגִלָּה (טז:), אָמַר רָבָא, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא, גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מִכִּבּוּד אָב וָאֵם, שהרי מצאנו בתורה שיעקב אבינו התאבל על יוסף בנו עשרים ושתים שנה, והיו שנים אלו כנגד השנים שהיה בבית לבן ולא כיבד את יצחק אביו, ואף שבפועל לא היה יעקב בבית יצחק שלשים ושש שנה, מכל מקום לא נענש על כולם, שֶׁכָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּבֵית עֵבֶר ולמד תורה, והם ארבע עשרה שנה לֹא נֶעֱנַשׁ עֲלֵיהֶן, הרי שתלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם.
