ממשיכה הברייתא בדרשת הפסוקים: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, מִנַּיִן לְזָקֵן שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ – מנין יש ללמוד שאסור לזקן להטריח את הציבור לעמוד בפניו, אלא אם הוא יכול ללכת בדרך אחרת שאין בני אדם יושבים שם, עליו לעשות כן, תַּלְמוּד לוֹמַר 'זָקֵן וְיָרֵאתָ', כלומר, שתי מילים אלו הוסמכו בפסוק, שהרי נאמר (ויקרא יט לב) 'וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ', ללמד שגם הזקן צריך לירא מה' בענין זה, ולא להטריח את הציבור בחינם.
אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר, נאמר בפסוק 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם', אֲפִלּוּ כָּל שֵׂיבָה בְּמַשְׁמַע – משמעות הפסוק שצריך האדם לכבד ולקום בפני כל זקן, ואפילו שאינו תלמיד חכם. אמנם דעת תנא קמא היא שאין 'זקן' אלא חכם, ודעת רבי יוסי הגלילי ש'זקן' הוא מי שקנה חכמה.
שואלת הגמרא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הַיְנוּ תַּנָּא קַמָּא – הרי דברי רבי יוסי הגלילי הם כדברי תנא קמא, שלדברי שניהם אין צורך לקום בפני זקן עם הארץ, אלא כוונת הפסוק רק לתלמיד חכם. משיבה הגמרא, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ – החילוק ביניהם הוא בדינו של יַנִּיק וְחַכִּים – צעיר שהוא תלמיד חכם, תַּנָּא קַמָּא סָבַר, לֹא – אין חיוב לקום מפניו, כיון שהוא מפרש ש'זקן' האמור בפסוק הוא זקן שהוא גם תלמיד חכם, אך אינו מוציא את הפסוק ממשמעותו הפשוטה של זקנה. וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר, אֲפִלּוּ יַנִּיק וְחַכִּים נַמִּי – גם כן יש חובה לקום מפניו ולכבדו, כיון שהוא מוציא את הפסוק ממשמעותו לגמרי ואומר ש'זקן' הוא ראשי תיבות של זה קנה חכמה, נמצא שאין הפסוק עוסק כלל בזקנה ממש, אלא רק בתלמיד חכם, ואפילו שהוא צעיר.
שנינו בברייתא, 'מַה קִּימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס, אַף הִידּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס', ולכן אין חובה להדר את החכם בממון. מִכָּאן אָמְרוּ חכמים, אֵין בַּעֲלֵי אוּמָּנוּיוֹת העוסקים במלאכה עבור אחרים רַשָּׁאִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּן, כיון שבכך הם גורמים הפסד לבעלי מלאכתם, וכיון שלגבי האדם העסוק במלאכת עצמו לא חייבה אותו התורה להפסיד ממון עבור מצוה זו, ממילא כשעוסק במלאכה עבור אחרים אסור לו לבטל ממלאכתם עבור מצוה זו.
שנינו בברייתא, 'יָכוֹל יַעֲמוֹד מִפָּנָיו בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ, תַּלְמוּד לוֹמַר תָקוּם וְהָדַרְתָּ', והיינו קימה במקום שיש בו הידור וכבוד, ובמקומות אלו אין כבוד. מוסיפה הגמרא, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא רק בְּבָתֵּי גַּוָּאֵי – בחדרים הפנימיים של המרחץ, במקום שבני אדם עומדים ללא בגדיהם, ואין כל כבוד והידור בכך שיקומו בפני תלמיד חכם, אֲבָל בְּבָתֵּי בָּרָאֵי – בחדרים החיצוניים של המרחץ, במקום שבני אדם עומדים לבושים, חַיָּב לַעֲמוֹד מִפָּנָיו, כיון שיש בכך כבוד.
עוד שנינו בברייתא, 'יָכוֹל יַעֲמוֹד מִפָּנָיו מִמָּקוֹם רָחוֹק, תַּלְמוּד לוֹמַר תָּקוּם וְהָדַרְתָּ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִידּוּר'. ומבארת הגמרא, וְאֵי זוֹ הִיא קִימָה שיֵשׁ בָּהּ הִידּוּר, הֲוֵי אוֹמֵר זֶה בתוך אַרְבַּע אַמּוֹת, שכאשר עובר הזקן בתוך ארבע אמותיו של האדם, והוא קם מפניו, ניכר שהוא קם מפניו, ויש בכך כבוד. אבל קודם ארבע אמות אין הדבר ניכר שקם לכבודו. אָמַר (לֵיהּ) אַבַּיֵּי, לֹא אֲמָרָן – לא נאמר דין זה, שאין צריך לקום מפני הזקן עד שיכנס לארבע אמותיו, אֶלָּא בְּרַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מֻבְהָק, אֲבָל בְּרַבּוֹ מֻבְהָק, שרוב חכמתו ממנו, צריך לעמוד מפניו מְלֹא עֵינָיו – כשרואה אותו אפילו ממרחק גדול צריך לעמוד מפניו, וכיון שהוא רבו מובהק, ניכר שקם לכבודו, והרי זו קימה שיש בה הידור.
מביאה הגמרא מעשים בענין זה: אַבַּיֵּי, מִכִּי חָזֵי לֵיהּ לְאוּנֵּי דְחֲמָרֵיהּ – משעה שהיה רואה את אזני חמורו דְרַב יוֹסֵף, שהיה רבו, הֲוָה קָאֵים – היה עומד לכבודו, אפילו שעדיין לא ראה את רבו בעצמו. ואף שלא היה רב יוסף מהלך באותו זמן אלא רוכב על החמור, דְּקָיְימָא לָן – שהרי כך מקובל בידינו לענין זה, דְּרָכוּב כִּמְהַלֵּךְ דָּמֵי – שדין תלמיד חכם הרוכב על בהמה כדין תלמיד חכם ההולך ברגליו, וּמִחַיֵּיב לְמֵיקָם מִקָּמֵיהּ – וחייב האדם לקום מפניו כשעובר לפניו.
