גַּרְסִינָן במסכת כתובות (צו.) בְּפֶרֶק אַלְמָנָה נִיזּוֹנֵית, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל מְלָאכָה שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ, תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ, חוּץ מֵהַתָּרַת מִנְעָל, וְהַנְעָלַת מִנְעָל, כיון שמלאכות אלו הן מלאכות שדרך העבדים לעשות, ויש לחשוש שיסברו בני אדם שאותו תלמיד הוא עבד. אָמַר רָבָא, לֹא אֲמָרָן – לא נאמר דין זה, שאין לו לעשות לרבו מלאכות אלו שהן דרך העבדים, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ – את התלמיד, ויתכן שיטעו לחשוב שהוא עבד, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁמַּכִּירִין אוֹתוֹ, לֵית לָן בָּהּ – אין לחשוש שיסברו כן. אָמַר רַב אַשִּׁי, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ נַמִּי – גם במקום שאין מכירים אותו, לֹא אֲמָרָן שאין לו לעשות מלאכות אלו, אֶלָּא באופן דְּלֹא מַנַּח תְּפִלִּין – שאין התלמיד עטור בתפילין באותו זמן, אֲבָל מַנַּח תְפִלִּין – אבל אם הוא עטור בתפילין, לֵית לָן בָּהּ – אין חשש בדבר, כיון שעבד אינו מניח תפילין, ואין לחשוש שיסברו בני אדם שהוא עבד.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל רב הַמּוֹנֵעַ את תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ, כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ו יד) 'לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד', כלומר, המסיר את עצמו מרעהו ['מס' מלשון הסרה והשמטה], שמונע ממנו לשמשו, הרי זה כאילו מונע ממנו חסד. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, אַף פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ [-מתלמידו] יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר בהמשך הפסוק 'וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב'.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, שִׁמְעוֹן הָעַמְסוֹנִי, וְאָמְרִי לָהּ – ויש אומרים שהיה זה נְחֶמְיָה הָעַמְסוֹנִי, הָיָה דּוֹרֵשׁ כָּל 'אֶתִין' שֶׁבַּתּוֹרָה, כלומר, כל מקום שאמרה התורה לשון 'את', כמו 'כבד את אביך', היה דורש שלשון זו באה לרבות דבר נוסף, וכגון בכיבוד אב באה לשון 'את' לרבות אחיך הגדול. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַפסוק 'אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא' (דברים ו יג), פֵּירַשׁ – נמנע מלדורשו, לפי שהתיירא לרבות שיש דבר נוסף שניתן להשוותו ליראת ה'. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי, הרי אם לא תדרוש פסוק זה, תהא זו הוכחה שיתכן שתכתוב התורה לשון 'את' שלא לשם ריבוי, ואם כן, כָּל אֶתִין שֶׁדָּרַשְׁתָּ מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶן, והרי יתברר שגם כל שאר הדרשות שדרשת על לשון 'את' שבתורה יתבטלו, כיון שאין זו לשון יתירה. אָמַר לָהֶן, כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה של אותם פסוקים, כשחשבתי שאכן לשון 'את' בכל מקום באה לרבות, כָּךָ אֲנִי מְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַפְּרִישָׁה, שאני נמנע מלדרוש לשונות אלו, לאחר שהתברר שיש מקומות שאין הפסוק בא לרבות. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵד שגם פסוק זה ניתן לדרוש, 'אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא', לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שמצווה האדם להתיירא מהם.
גַּרְסִינָן בַּמַּסֶּכֶת הוֹרָיוֹת (יג:), תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כְּשֶׁהַנָּשִׂיא נִכְנָס לבית הכנסת, כָּל הָעָם עוֹמְדִים, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם הנשיא 'שְׁבוּ'. כְּשֶׁאַב בֵּית דִּין נִכְנָס, עוֹשִׂין לוֹ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת של בני אדם העומדים לפניו, מִכָּאן וּמִכָּאן – משני צידי המקום שהוא עובר בו, עַד שֶׁיּוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. חָכָם שֶׁנִּכְנָס, אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב – כל מי שהחכם עובר לידו, עומד לכבודו, ומתיישב במקומו מיד לאחר שעבר החכם מכנגדו, עַד שֶׁיֵּשֵׁב החכם בִּמְקוֹמוֹ, שאז יושבים כולם. בְּנֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים צְרִיכִים לָהֶם, מַפְסִיעִים עַל רָאשֵׁי הָעָם – פוסעים על הארץ מאחורי מקום ישיבתם של האנשים, הגם שהאנשים עצמם יושבים על הארץ, והפוסע מאחוריהם נראה כפוסע על ראשיהם, ויש בכך זלזול, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים, אֵין שֶׁבַח לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיִּכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה, כיון שבכך הוא מהלך סמוך למקום ישיבתם של שאר האנשים, ונראה כפוסע על ראשיהם. יָצָא לְצֹרֶךְ – הוצרך האדם לצאת לצורך מסוים, נִכְנָס לאחר מכן וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, הגם שלשם כך צריך הוא לפסוע מאחורי היושבים. בְּנֵי חֲכָמִים שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם מְמֻנִּים פַּרְנָסִים עַל הַצִּבּוּר, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמוֹעַ ולהבין את דברי אביהם, נִכְנָסִין וְיוֹשְׁבִין אַחַר אֲבִיהֶן, וְהוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי אֲבִיהֶן. אך אם אֵין בָּהֶם דַּעַת לִשְׁמוֹעַ, הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי הָעָם.
שנינו בברייתא, יָצָא לְצֹרֶךְ, נִכְנָס וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. אָמַר רַב פַּפָּא, לֹא אֲמָרָן – לא אמרו דין זה, שרשאי לחזור למקומו אף ששאר הציבור כבר יושב על הארץ, אֶלָּא כשהוצרך לצאת לִנקביו הקְטַנִּים, שאנוס הוא בכך, אֲבָל אם הוצרך לצאת לִגְדוֹלִים, לֹא – אינו רשאי לחזור ולפסוע על ראשי העם, כיון דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִבְדַּק נַפְשֵׁיהּ מֵעִיקָּרָא – היה לו לבדוק עצמו תחילה ולהתפנות, שלא יצטרך לצאת באמצע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם עַצְמוֹ לבדוק עצמו שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק, כי היוצא להתפנות ביום [בזמנם שהיו עושים כן בשדה], צריך להתרחק מהדרל.
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אותם בני חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור, אַף בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה עוֹשִׂין לָהֶם סְנִיפִין – מכבדים אותם ומושיבים אותם בצד הזקנים, מפני כבוד אביהם. אָמַר רָבָא, ודין זה הוא רק בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם, ומפני כבוד אביהם.
