כפי שהתבאר, הקשתה הגמרא מדוע הוצרכה המשנה לומר שהאיש מקדש 'בו, ובשלוחו', והרי אם מקדש הוא על ידי שלוחו ודאי יכול הוא לקדש על ידי עצמו, ותירצה, שבאה המשנה ללמד שמצוה בו יותר מבשלוחו.
מביאה הגמרא תירוץ נוסף: וְאִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש אומרים, דבְּהָא – שבדבר זה, של קידושין על ידי שליח, אִיסּוּרָא נַמִּי אִית בָּהּ – יש איסור בדבר זה, והיינו כִּדבריו דְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּכך אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּקַדֵּשׁ אִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה, שֶׁמָּא יקדשנה השליח עבורו, וכשתבוא לפניו יִרְאֶה בָּהּ דָּבָר מְגוּנֶּה, וְתִתְגַּנֶּה עָלָיו, וְרַחְמָנָא אָמַר – והרי התורה אמרה (ויקרא יט ח) 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', ולכן צריך האדם לקדש את האשה לאחר שראה אותה ומצאה חן בעיניו, ולא לקדשה על ידי שליח בלא לראותה. ומחמת טעם זה הקדימה המשנה ואמרה שמוטב שיקדש 'בו', אלא שגם אם קידשה על ידי שליח, חלו הקידושין.
מוסיפה הגמרא ואומרת, וּלפי תירוץ זה, כִּי אִיתְּמַר דְּרַב יוֹסֵף – מה שאמר רב יוסף 'מצוה בו יותר מבשלוחו', אַסֵּיפָא אִיתְּמַר – נאמר על הסיפא של משנתנו, שכך שנינו בה, הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ, ואף על הלכה זו יש להקשות לכאורה, הַשְׁתָּא בִּשְׁלוּחָהּ מִתְקַדֶּשֶׁת – מעתה, כיון שאפילו על ידי שליח יכולה האשה להתקדש, בָּהּ מִיבַּעְיָא – וכי יש צורך לומר שיכולה היא להתקדש על ידי עצמה, ועל קושיא זו אָמַר רַב יוֹסֵף, לימדה אותנו המשנה בכך שמִצְוָה בָּהּ עצמה, שתקבל האשה את הקידושין בעצמה, יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחָהּ [ואף על פי שאין האשה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום יש לה מצוה בקידושין אלו, שבכך היא מסייעת לבעלה לקיים מצוות פריה ורביה, שהוא מחויב בה], כִּי הָא דְרַב סַפְרָא מְחָרֵיךְ רֵישָׁא – כמו שרב ספרא היה חורך את ראש הבהמה לכבוד שבת, רָבָא מָלַח שִׁיבּוּטָא – ורבא היה מולח את הדגים לכבוד שבת, אֲבָל בְּהָא אִיסּוּרָא לֵית בָּהּ – אך באופן זה אין איסור בדבר, ומותר לאשה לכתחילה לשלוח שליח לקבל קדושין אף מאדם שלא ראתה עדיין, והטעם לכך הוא כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, טַב לְמֵיתַב טַן דּוּ – נח לה לאשה לשבת יחד עם בעל כל שהוא, מִלְּמֵיתַב אַרְמְלוּ – מאשר לשבת לבדה כאלמנה, ולכן דרך האשה להתרצות בכל בעל, ואין חשש בקידושין על ידי שליח.
שנינו במשנה, 'הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה'. מדייקת הגמרא מלשון המשנה, כשהיא נַעֲרָה, אִין – כן, יכול הוא לקדשה, אבל כשהיא קְטַנָּה, לֹא – אינו רשאי לקדשה, ואף שמדין התורה יכול האב לקדש את בתו אפילו כשהיא בת יומה, מכל מקום נקטה המשנה בדוקא אופן שמקדשה כשהיא נערה ולא כשהיא קטנה, ודיוק זה ממשנתנו מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אָסוּר לְאָדָם מדרבנן שֶׁיְּקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר בִּפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה, אך לא יקדשנה כשהיא קטנה ואינה יודעת למי היא מתקדשת. [ואף שאמרה הגמרא לעיל שדרך האשה להתרצות בכל בעל שיהיה, היינו בגדולה, שכיון שמינתה שליח לקבל עבורה קידושין ולא הקפידה בדבר, אנו אומרים שמן הסתם תתרצה במי שיבחר עבורה השליח, אבל בקטנה, שלא גילתה דעתה בדבר, יש חשש שכשתגדל לא תתרצה בו].
